“בתחילת שנות-השמונים חלה תמורה גדולה בעבודתה, והיא פונה ליצרת מבנים מופשטים דמויי-מצבות או מיזבחות בעיצוב גיאומטרי כמו כסאות גדולים. על מבני-העץ מונחות אבנים, בקבוצות או כיחידות גדולות, לעיתים עטופות עור. פיסול זה מתקשר אל פעולות פולחניות קדומות, שעיקרן לעשות סימן בטבע כמו בהקמת גלעד או דולמן. לכאורה אין בהנחת האבנים שום עשייה של ממש, ובכל זאת זוהי התערבות בטבע, פעולה היוצרת מקום, אות וציון דרך. הימן אינה משאירה את האבנים כמו שהן. לרוב כמו עין או חלון מבהיק וזוהר, המנוגד לפשטו העץ. הזהב, לא רק חומר יקר המוקדש לאלים(עגל הזהב), אלא גם ביטוי סמלי לאור ולזוהר שמימי במסורות מזרחיות נגד עין-הרע ולגירוש שדים.
השימוש בחומרים מקומיים פשוטים, עץ, אבן, עור והזיקה אל עולם ארכאי ואל פולחנים קדומים הם הדרך של שושנה הימן במסע חיפושיה אחר הקשר בין חומר ורוח, של מצבה-מזבח למוות-קורבן-תקוות חיים, הקשר בין אדמה ושמיים. מסעות פנימיים אלו הולידו נסיעות מחקר אל תרבויות אקזוטיות רחוקות, תחילה מצריים, אחר כך יפן ומקסיקו.”
דליה מנור, 1986
