שושנה הימן.

אירוע תל-חי, השלישי במניין, מאשש את אחיזתו והשתשרותו בחיי התרבות בארץ. דווקא משום התמסרותו של האירוע והפיכתו מניסיון ארעי, מפוקפק קמעא, למאורע קבוע, יש להיזהר בהיערכות לקראתו וראוי להפיק את הלקחים ולתקן את המושגים החמורים, וזה מבלי לגרוע מערכם של ההישגים המשמעותיים הראויים לציון לשבח.
אין ספק, שלנגד עינינו מתרחש תהליך מבורך של הפיכת הגבעות המתנשאות המקיפות את חצר תל חי הישנה לגן פסלים, או יותר נכון להר-פסלים יחיד במינו, גם כשמשווים אותו לגני פיסול עכשווי ברחבי תבל, שהם בדרך כלל תוצאתם של סימפוזיונים בין – לאומיים לפיסול בן זמנינו. שכן כאן המגמה היא שילוב אינטגרטיבי של מעשי אדם בנוף בראשית.
השנה מומחשת מגמה זו בתוקף רב יותר מבעבר, הואיל ולקומץ הפסלים האיכותיים שנוצרו במפגשים של 1980 ו1983, התווספו כחצי מניין עבודות משמעותיות ובעלות נוכחות פיסולית חזקה.
23 הפסלים המשתתפים הפעם, שנבחרו על ידי האוצר הבלגי פלור בקס, נחלקים על פי נטיות-לבם בין מגמות רווחות בפיסול העכשווי כשבאופן גס ניתן למיינם בין שני קטבים. אלה שנקודת המוצא לעבודתם מתקשרת למיתוסים (בין אם זה מיתוס אדמה כללי הנסמך על פולחני טבע ופריון ועל יסודות מאגיים, כמו אש ודם) ולעומתם אלה המדברים במונחים כמעט מינימאליסטיים.
בין הפסלים הישראלים בולטת לטובה עבודות חזקות כמו “מזבח הכפרות” של שושנה היימן, “המשפך” של יחיאל שמי, “החצר הפנימית” של פני יסעור, “המקור” של דוד רגוב, “האורן שבפינת הבית” של שמואל פאר, “המאגר” של אביטל עוז, “המקדש לשמש” של ברני פינק וה”תגרות במדרון” של אהרון ארני.
בין האורחים המוזמנים מצטיינת בראש ובראשונה עבודה מצטנעת, כמעט נחבאת בתוך הסלע, של הגרמני יואביס בנדאו וכן פסליהם של ביל ואזאן הקנדי וביסמן שורד ההולנגי, המייצגים שפות פיסול שונות ומנוגדות, למן ההיויליות הכמעט – פאגנית ועד הניקיון הצורני המופקד, שכמו שואף לאלגאנציה קווית.
באווירה הטובה, המגעת לא אחת למדרגה של התרוממות רוח וזה בשל ההליכה (לעיתים טיפוס) בתוך נוף מלא הוד והמפגשים הבלתי צפויים עם מעשי הפיסול הנטועים בתוכו, מחבלת לא במעט הוולגאריות של רוב המופעים מסוג המיצג, המלווים את מפגשי הפסלים והופכים את האירוע כולו למושב-ליצים. מיצגים אלה (למעט יוצאים מן הכלל, כמו צמד הרקדנים הבלגי מילאה אופנדקה ולוק קארלוס, להקת “אדמה” ובמידה מסויימת גם קבוצת “מאגמה”) מצטיינים בחובבנות מביכה בכל הקשור לתנועות הגוף, בפשטנות מצד אחד (להקת “סמרטוט”) לפרובוקטיביות, ולפרבסיה המגיעה עד להתערטלות טוטאלית, עשיית צרכים בפרהסיה, משיחת המבושים בצבעי אדום וכחול לעיני כל, השתגלות ממשית או כמעט ממשית, וכיוצא באלה מעשים שעל מניעיהם הנסתרים ייטיבו לעמוד רופאי הנפש.
נדמה לי שמארגני אירועי תל חי הבאים ייטיבו לעשות אם יחסכו מאתנו מייצגים מבישים אלה. אם לא מנימוקים של טעם טוב הרי לפחות מטעמו של המקום – תל חי.