שושנה הימן.

“ככל שמתקרבת שנת 1959, השנה בה שושנה הימן עוקרת מירושלים לרמתֿגן, כן גואה בה יותר תחושת מיאוס מן המאסיביות הסטאטית והכבדה של פסליה מהעבר. ככל שמתקרבת שנת 1959, כן נוטים פסליה להתחיל ולהתרומם, וכן הם הופכים מופשטים בחלקם… מתחילים להתגלות פסלי העץ הפיגוראטיבייםֿ מופשטים של שושנה הימן. עתה גם תתגלה מודולאריות ביחס בין המבנים (המתרכבים זה בזה) ואף שילוב של מבנה מתכת רשתי המשולב בפסל העץ. חלק מהפסלים תלויים עתה על קיר ומצביעים על המפנה של הפסלת לקראת אוריריות וקלילותֿ יתר. רשתֿ הברזל דקה ואורירית והיא מנתקת את הפסל מהאדמה. ההרכבה של גוף על גוף אף היא פוגעת במאסיביות. אך יותר מכול עושה הפסלת צעד משמעותי כשהיא קוטעת את כפותֿ הידיים וכפותֿ הרגליים מפסליה. הללו, שהוגדלו בעבר והעצימו את המאסיביות של הפיגורות, נשללות עכשיו כליל ומחייבות פחות השרשה בקרקע של הדמויות המפוסלות.
התגברות ההפשטה לובשת כמה צורות: אחדים מן הפסלים מבקשים עתה התייחסות פרונטאלית בלבד, וכך גוברת “השתחתם” (כציור) בודאי כך הוא, כאשר הפסלים תלויים על קיר, כציור או כתבליט. רבים מפסליה פחות מספרים סיפור. דמות האדם שלה היא כללית ביותר. גם נוכחותו של בראנקוזי מורגשת עתה, אם בקיפוד חד של הראש המופשט ואם בהפשטה מינמליסטית ביצית של הראש. … עם זאת, הגופים עצמם עדיין אטומים. הם מכוונים את מבטנו אל פני השטח של האובייקט ולא אל תוכו. מבחינה זאת יש לה עדיין ויכוח מהותי עם הפיסול המופשט (בברזל) המתפתח באותן שנים בארץ.”
גדעון עפרת, 1986