שושנה הימן.

במינהג לפתוח תערוכה בדברי- מלל יש משהו שאינו מתיישב עם ההגיון, ואפילו- הייתי אומר- משהו אבסורדי, מנוגד למגמה של תערוכה עצמה.
הנה מכנס אותנו האמן כדי לשתפנו ביצירתו על- ידי מראה- עיניים. ודווקא ברגע שהוא רוצה להזין את עינינו, ניצב הפותח ומסיח את הדעת על- ידי דברים הפונים אל האוזניים. ואף דבריו אלה מסוייגים, לפי ששר הטעם הטוב הטיל עליו מיגבלות של טאקט לגבי האמן הנוכח, של התחשבות בקהל ומעמדו (כלומר עמידתו על רגליו) ושל חובתו שלא להסיג את גבולם של אנשי ההערכה והבקורת.
אם, איפוא, יש טעמים שבגללם נאמרים דברי- פתיחה, מן הראוי להגבילם בדברי הגדרה של התערוכה.

שושנה הימן אינה בבחינת כלה הנכנסת תחת חופה של אמנות כשהיא צריכה לשושבינים. אין היא גם זקוקה לכך, שיציגוה. יצירתה הולכת לפניה בקבל שוחרי האמנות הרחב. מה שנחוץ, איפוא, הוא: להבליט משהו אופייני שבדרכה.
אמנות- היסוד של שושנה הימן היא, מאז ומתמיד, אמנות הפיסול. אך מן הנשואין עם העץ, שהוא חומר בידה היוצרת, היא עושה מיני “זייטנשפרונג”. קשת- יצירתה היא רחבה ביותר מי שירצה להכניסה לסוג מיוחד, למיין אותה לפי ענפי אמנות שונים של האמנות הפלאסטית, יתקשה למקם אותה במדוייק במסכת האומנות.
שושנה הימן ידועה מפסלי-העץ שלה, והללו (בגלל טיב החומר והצורות) מרמזים על הארמוניה ושקט של האמנית. אך דבר זה אינו אלא חיצוני ואין הוא עשוי להעיד על הטמפראמנט האמנותי האמיתי שלה ועל פעילותה האמנותית שבעקבותם היא מציגה לפנינו יצירות מן הסוגים השונים- פעם באחת הפינות של תערוכה כללית, פעם בתערוכות קבוצתיות ולעיתים בתערוכות יחיד, כשהדברים חדשים תמיד ואף מפתיעים. ועוד זכורה לנו התדהמה עם תערוכת “המחזור הלבן” בבית- האומנים בירושלים ביוני 1959.
ומי שיודע מקצת סודות מן החדר (כלומר מחדר עבודתה) יכול להעיד על כך, שעוד ידה נטויה להפתיענו.
בקשת הסוגים הרחבה יש אחד בעל מעמד מיוחד. זהו הסוג, שמיבחר- מעט ממנו מוצג לפנינו עתה.

הרישום העסיק את שושנה הימן מאז ראשית דרכה באומנות והיא ממשיכה לרשום במשך כל השנים.
ידועה למדי התופעה, שפסלים דבקים מאוד ברישום. דווקא הם, החשים את החומר ומצטיינים בכושר מימוש של צורות על כל מעמדיהם, דווקא הם חוזרים שוב-ושוב אל ההבעה הפלאסטית באמצעי מועט- המעמדים ודל- הצורות, שרק קו, נקודה וכתם- דיו משרתים את ידו של האמן- האשף.
עם זאת אין רישומיה של שושנה הימן מעין רישומי-הכנה, או אטיודים של פסל. זהו דבר לכשעצמו: פי הצורה- מעין כתב- יד שלה: לפי האווירה- מעין ליריקה שלה.
עד כאן לצעד האישי. אך יש לתערוכה זו גם אספקט כללי.
אמנות הרישום, שבלי ידיעתה ובלי שליטה בה אין להגיע ליצירה ראויה לשמה בתחום כל-שהוא של האומנות הפלאסטית, קרנה ירדה בתקופתנו. והציור האבסטראקטי סייע לטישטושה עד שלגבי ציירים רבים של זמננו אינך יכול לאמור בוודאות, האומנם יודעים הם לרשום.
במיוחד מן הראוי להרהר בדבר בתחו האומנות הפלאסטית בארצנו.
ארצנו קפצה לתוך המערכה של הציור רק במאה העשרים כאשר נפגם היחס אל האומנות הגראפית. וכיוון שלא היתה לנו המסורת האירופית של יחס כמעט מקודש על הדף הגראפי, הרי שהקהל לא חונך להערכת הרישום והגראפיקה בכלל. ויש הרושם, שגם הציירים עצמם, אף הרושמים הרבה, אינם מכבדים ביותר את הסוג האמנותי הזה. מכל מקום- לא עד כדי שישמש להם שפת- הקומוניקאציה עם הקהל הרחב ולא עד כדי רצונם להציג רישומיהם בתערוכת- יחיד.
בנסיבות אלה נודעת חשיבות לניונות שנעשו בשנים האחרונות להציג יצירות גראפיות לפני הקהל. משהו בתחום זה עשה בשעתו ידידנו המנוח אויגן קולב בתערוכת “השחור לבן”, וכן יונה פישר- יבדל לחיים ארוכים- בתערוכת הגראפיקה.
בשנת העשור למדינה, גם אגודת הציירים (וביוד סניפה הירושלמי) עושה משהו בתחום זה ואף אני עבדכם תרמתי תרומה צנועה בתחום זה. אך בכל אלה לא די בכדי להחזיר לאומנות זו את מקומה הראוי ואת מעמדה בתוך המערכה הגדולה של הציור בן זמננו עם שפע צבעיו, צורותיו לאין- ספור והחומרים מכל הסוגים, העשויים להדהים את הקהל ולחנך את טעמו האמומנותי חינוך מגוון ביותר טעם זאת חד- צדדי.
מבחינה זו יש לשבח כל אמן ההולך נגד הזרם הזה ומייעד תערוכה מיוחדת לרישומים ולגראפיקה שלו בכלל. וחן- חן לשושנה הימן, שעשתה כן ומהנה אותנו במיבחר נאה ובאווירה טובה.
אנו מברכים אותה בברכת- הצלחה ואת עצמנו, קהל הצופים, בברכת- הנהנים.
( מתוך דברי- פתיחה בתערוכה ב”בית צבי”, רמת-גן).