הפרק הבא בקורותיה האמנותיות של שושנה הימן מושפע ישירות ממלחמתֿששתֿהימים ומן האופוריה החברתית של ישראל שלאחר הניצחון. כיבוש השטחים, איחוד ירושלים ושאר תוצאות המלחמה, ובפרט החרדה של ערב המלחמה, הקנו לציבור את תחושת הבלתי אפשרי שהפך לאפשרי. בתמצית התחושה הזאת – ההכרה שתהפוכות הן מן האפשר, ושגישה סטאטית עלֿזמנית קבועה לאדם ולעולם, איננה נסבלת עוד. מכאן ואילך הכול אפשרי. הפסלת ה”חזקה”, ה”יציבה”, ה”סטאטית” מורדת בדימוי העצמי המעיק ומבקשת לבנות מערך אמנותי הפוך בתכלית. עתה אכן יבואו שנים של עשייה בחומרים חדשים ובמבנים חדשים, אשר הקשר בינם לבין הפיסול שפגשנו עד עתה, הוא עקיף בלבד. לכל זה הצטרפה חוויית העיר העתיקה של ירושלים, על פריטי השוק הקטנים, הצבעוניים והמבריקים, הללו המצטופפים בארגזי השוק שלאורך רחוב המלך דוד. ה”פיסיקה” של פסליה הקודמים מפנה עתה מקומה ל”מטאפיסיקה”.
גדעון עפרת, 1986
