שושנה הימן.

בעולם שאין בו דת, יורשת האמנות את המיתוס. מן המערות, מן הכתבות העתיקות, מן החלומות והסיוטים המשותפים לכולנו – הוא חוזר ונחקק לעינינו במעשה האמן: בחותמו, ההווה נקבע בחרס הקדמון.

חיינו בארץ הזאת – ארץ ישראל, ארץ העברים, ארץ כנען – קלועים בין עימות מתמיד עם רוחות העבר ובין עימות מתמיד עם המוות. העבר והמוות נפגשים בעפר, באבן, בחרסים. האיש החי חופר את עברו מן העפר והאיש המת שב אל העפר. יום-יום מתחדשים כאן מעשים – דומה הכל חדש – אבל באוויר הלוהט, בשמיים שחולפות בהם ציפורים – מרחפות ברכה עתיקה וקללה עתיקה, מימי “במדבר”, מימי “דברים”. “נפלאים, נפלאים הם חיינו, המלאים מחשבות של מתים”, כתב נתן אלתרמן.

שלוש הליתוגראפיות של שושנה היימן הן מעין “טריפטיכון מיתולוגי” של ההווה; של העמידה פנים-אל-פנים מול גורל התובע, כמו אל קדום, את קורבנותיו ונוטלם אל השאול. אין זו קבלת-דין, זוהי הרכנת ראש אילמת שיש בה מרי, התרסה כנגד הדין. מה שעשו הקדמונים בטכס הריטואלי, עושה כאן האמת בציורו; הוא חוקק את התמונות, שהן תמונות פורענות-הגורל – על מנת להיאבק עמו. זהו מעשה השבעה.

בצבעים שהם כצבעי החרס וצבעי הנחושת העתיקה; בצורות-אנוש ארכיטיפיות, החוזרות על עצמן חזרה ריטואלית כמו בתהלוכת-אבל; בצורות-ציפור, שהיא ספק-ציפור-טרף דורסנית, ספק ציפור-אש העולה מרוטה מן המתים כדי לשוב ולחיות – מעמידה שושנה היימן חזיון דרמאטי של טכס פולחני.

וטכס זה – הוא כעין ברית בין החיים והמתים.