שושנה הימן.

כבר באמצע שנות השישים הופיעו תנים בציוריה של הימן, לצד השור והאיל, כחיות פולחניות קדמוניות. הראשים זקורי הקרניים של השור והאיל ייצגו רוח קרבית וזכרית, בטרם באה המלחמה והטילה את רוח המוות במלוא משקלה לתוך עבודתה. אך התן היה שם כבר אז – נטול קרניים, גופו צר וצווארו ארוך, שיניו מתחדדות לאורך לסתותיו הפעורות ופיו הפתוח תמיד משחרר קול יללה לתוך המרחב. ראשיתו באנוביס המצרי, האל-התן, והמשכו בתן משוטט בין קברים. צווארו הארוך של התן התרומם גם מעל זוג עירום, שקוע במעשה אהבה. המוות – הטנאטוס – אורב לארוס וממתין לשעת הכושר. הארוס והטנטוס התמזגו אצל הימן לדימוי אחד: היא יצרה גוף אחד בעל שני ראשים – תן המשלח את יללתו למרחב כפול – למזרח ולמערב. הכלאה של שניים והכפלה של עוצמת היללה-קינה.