שושנה הימן.

הפסלים שבתערוכה עשויים עץ והנם בפורמאטים קטנים. כנראה מותנה גודלם בתנאי התצוגה, שאינם מאפשרים פורמאטים גדולים יותר.
בפיסולה של שושנה היימן בולט מאוד האספקט הדקוראטיבי-סאלוני – אם כי יתכן מאוד שכוונותיה היו אחרות למדי. הפסלים עשויים בצורות נפחיות, מעובדים היטב, מוחלקים בקפדנות ומגוונים בצבעי עץ. האסכולה אליה משתייכת שושנה היימן – הן מבחינת לימודיה אצל הפסל רודי להמן, והן מבחינת ייצוגה המושלם של אסכולה זו ביצירותיו של הפסל ברנקוסי – שואפת למסור את “הצורה הטהורה”, לאחר שזו הופשטה מכל המקריות והאיפיון האינדיבידואלה – מעין “המהות הצורנית” של האובייקט המשמש נשוא לפסל. הסכנה הגדולה באסכולה זו – סכנה שאולי רק ברנקוסי הצליח לחמוק ממנה – היא הכללה אסתיטיציסטית. בלשון אחרת” עם סילוק הסימנים האידיבידואליים של האובייקט – “ראש אדם” למשל – מגיע הפסל לנפח דמוי-ביצה, שי בו אמנם מעין צורה יסודית לכל ראש-אדם אפשרי, אך ערכו דקוראטיבי בלבד. מאחר שנותר כתבנית ריקה, החסרה תוכן עצמאי משלה (או, ליתר דיוק, תכנה העצמאי – אם יש כזה – הוא דקוראטיבי בלבד). שושנה היימן אינה מצליחה להעניק לצורה “המטהרת” גיבוי חוויתי שמעבר לאספקט הדקוראטיבי. מה שנותר הוא עיצוב גראפי, בבחינת “מוצר נאה”, שיכול לקשט כל מקום, דווקא משום שהוא חסר כל נוכחות מחייבת.
רישומיה של שונה היימן, המצויים אף הם בתערוכה, כמוהם כפסלים: עדות לטעם טוב ויכולת מקצועית-ביצועית. אבל אלה אינם תחליף לעולם פנימי ולעוצמה חוויתית.