שושנה הימן.

המשותף בין פסלי העץ של שושנה היימן לבין רישומיה הוא אוירת החלום. נושאיהם – האישה, איש ואישה, אישה-מלאך, אישה-ציפור, ראש-אישה, אישה שוכבת. התנועה כוריאוגרפית, מחולית – אך צוללת וכבדה משהו – כבחלום. אין כפות לידיים ולרגליים. אך הן הנמצא – מתוחות בהמשך אחד ליד או לשוק, בתנועה המקופאת לשניה תוך מעבר וכוננות לצעדת מחול מחודשת. רגליים מורמות נהפכות לכנפיים. ראשים חתוכים בצורה ביצית-נקיה, ראשונית. פנים סתומות – כבחלום.
מעטים בפסליה של שושנה היימן החיתוכים המפסיקים. לרוב קיים רק גל אחד, גולש כשיער למן הקודקוד ועד לקצה הבוהן. הנשיות – היא המאפיינת את יצירותיה. הגמר הבוהק – בייחוד בפסלי המהגוני (ישנם גם פסלים מעץ אגוז ואורן), מוסיף שכבה אטמוספירית דקה, דמיונית וזהבית, האופפת כל פסל. לא נראו לי רק הגדלים הבינוניים והמצערים, המזכירים “מתנות” הנשארות לאחר כל יובל או חתונה; על הפסנתר, על המזנון או על הארון. היכן, אם לא שם, אפשר בשם אלוהים להציב פסלי עץ בממדים של “לא הנה ולא הנה”?
לעומת זאת מתעורר חשק עצום לרכוש אחד מן הרישומים, בעיקר מאלה שמעבריהם האפורים-הענוגים מסתיימים בלבן זוהר. רישומים אלה, למרות שצוירו באפור-לבן, הם ורודים! כאילו צויירו במפחים של פודרה ריחנית.
שושנה היימן סיימה את “בצלאל” בירושלים, הינה תלמידתו של רודי להמן, ואחר כך – פירנצה. ה”בוזאר” בפאריס, פרס דיזינגוף בפיסול. ב-1958 נשלחו ליטוגרפיות צבעוניות שלה לביינאלה באיטליה, קירות עץ באניה “ציון”, הוזמנה לסימפוזיון הפסלים המפורסם ביוגוסלביה, שם נולד הרעיון בראשו של קוסו אלול למפגש פסלים דומה במצפה רמ’ן. בקיץ זה קיבלה שושנה היימן הזמנה שניה, מיוחדת (מבין חמישה פסלים אחרים בלבד מעל העולם), להקמת פסל שיש עבור גן הפסלים בעיר פרילפ ביוגוסלביה.