שושנה הימן.

הפסלת הישראלית שושנה היימן הייתה בין עשרת המשתתפים בסימפוזיון בינלאומי לפיסול,
שנערך זו השנה השלישית ביוגוסלביה

הפסלת שושנה היימן חזרה עתה “מגן- עדן עלי אדמות”, שם שהתה חודשיים. מיקומו הגיאוגראפי של גן-עדן זה הוא הכפר קוסטני ביצ’ה בסלובניה אשר ביוגוסלאביה (מרחק של שעה נסיעה מזגרב). היא השתתפה בסימפוזיון בינלאומי לפיסול, הנערך שם זו השנה השלישית ומאורגן על-ידי מוסדות-התרבות העליונים של הריפובליקה הסלובנית.
עשרה פסלים התגוררו ועבדו בצוותא באותו כפר יוגוסלאבי קטן ואידילי. החבורה הייתה מורכבת משני יאפאנים, שני הולנדים, שלושה יוגוסלאבים, יווניה אחת, אנגלי אחד וישראלית. קרוב ל-60 בקשות הוגשו להנהלת הסימפוזיון וזו בחרה מביניהן (בהסתמך על תצלומי עבודות וביאוגראפיות) 20 פסלים: פסלי העץ שכנו בקונסטניביצ’ה ופסלי האבן בפורטורוז’, ליד הגבול האיטלקי.
מטרתו המוצהרות של סימפוזיון זה היא- להגביר את ההבנה ולהגדיל את הקרבה בין העמים באמצעות האמנים שהם. לדעת המארגנים, בחירי העם.

גאלונים של יין
“המלים הללו שמעות כמו פראזה בנאלית”, אומרת שושנה היימן. “אבל שם- הם קיבלו משמעות ממשית. העבודה המשותפת, ההבנה האמנותית והקשרים האנושיים שנוצרו בינינו הסירו על חיץ של לאום ושפה. התקרבנו מאוד אל תושבי הכפר. מקום המפגש שלנו בשעות הערב היה פונדק הכפר, שם הרבינו לשוחח, להתבדח, להתווכח. עירינו אל קרבנו גאלונים של יין אדום וחמצמץ בשם צביצ’יק, אשר הוגש בלוויית סיפורים צבעוניים וזיכרונות מרתקים על תקופות המלחמה וימי הפרטיזאנים… כשהגענו לכפר, ב-1 ליוני, קיבל את פנינו מנהל בית- הספר המקומי, שנתגלה כחובב- אמנות מובהק, הוא שיכן כל אחד בחדר ענק שבבית- הספר, נתן לידינו סכום כסף שהיה צריך להספיק לנו למחיה ואמר: “מחר ייקחו אתכם ליער ושם תוכלו לבחור לכם בולי-עץ. אתם מתבקשים לגמור את העבודה עד ל-1 בספטמבר”. וזהו.

בחיק הטבע
היו אלו ההוראות הארגוניות היחידות אשר נמסרו למשתתפים. כל אחד היה חפשי לצאת ולבוא כלבבו ולבצע את העבודה בכל שעת רצון. ה”אטלייה” שלהם היה בחיק הטבע: בחצר החיצונית של מנזר גדול ועזוב. מרחק של קילומטר וחצי מן הכפר. הם היו מבכרים להתחיל את העבודה ב-5:30 לפנות בוקר ולעבוד עד שעת הצהריים, כאשר עלו מידות החום. אחר היום יוצאים “לעשות חיים” בנהר החוצה את הכפר, סועדים את ליבם, חוזרים אל “מקום העבודה” ושוהים עד רדת הדמדומים. הפסל, מעשי ידיה של שושנה היימן, נקרא אבן ובן. אף שהיא נתבקשה להכין סקיצה מוקדמת של הנושא עוד בטרם הגיעה ליוגוסלאביה לא קבעה שושנה כל נושא לעבודתה. “הייתי חייבת להכיר תחילה את השטח, להתרשם מן הסביבה ובהתאם לכך- לקבוע מה אצור שם” גבוה של הפסל- שני מטרים.

ללא עזרת רישום
כדרכה, עבדה שושנה ללא עזרת רישום. “אני עובדת ישר בתוך העץ. כלי העבודה שלי אינם מרובים: 3-4 מפסלות, 2-3 פצירות וגרזן אחד. זוהי עבודה גופנית קשה וכאשר הייתי צריכה לחטוב עמוק בעץ- נעזרתי על ידי אחד משני חוטבי העצים היוגוסלאבים שהמארגנים העמידו לרשותנו. פסל שקנה לו ניסיון רב אינו צריך לחשוש מפני עבודה ללא עזרת רישום. אני חשה את היצירה ורואה אותה לנגד עיני גם מבלי שאצייר אותה”.
עשרת הפסלים של עשרה היוצרים השונים ייצגו לאו דווקא את הלאומים השונים אלא עשר אישיות הנבדלות אחת מן השנייה.

האווירה משפיעה על הסגנון
מסתייגת שושנה: “אין לקבוע מסמרות, כי הלאום משפיע אל אמנות הפיסול, אבל הדבר בלט בצורה ניכרת אצל היאפאנים. בפסלים שלהם אפשר היה לחוש בצורות העתיקות של מסורת אמנות המזרח הרחוק. ואילו לגבי הפסל שלי! לי קשה להביע דעה, אך הקולגות שלי אמרו, כי מורשת בו הנימה המזרחית: ייתכן, הרי אני חיה במזרח ועצם המקום והאווירה משפיעים על סגנוני”.
שושנה היימן הגיעה לישראל מגרמניה בשנת 1933 בעודה ילדה. לא היו לה כל אהבות ראשונות והיא ניגשה ישר לפיסול בעץ. למדה אצל רודי להמן בירושלים, עבדה עמו ארבע שנים, אחר יצאה לאיטליה ולהשתלמות משך שנתיים, ומאז חזרה היא ממשיכה “לדפוק בעץ”.
בשנת 1958, לאחר שביצעה עבודת עץ גדולה עבור האוניברסיטה, הרגישה כאילו הגיעה לגמר של תקופה. אז זנחה את העץ ומשך שנתיים רק ציירה ורשמה. היה זה בבחינת עיסוק מרענן אשר נטע בה כוחות מחודשים לחזור אל העץ שלה. היא עשתה מספר עבודות לאניות “צים”, לחדר הזיכרון של חללי הנח”ל. כמה עבודות שלה ניקנו על ידי אספנים בחו”ל, אך בדרך כלל אין היא עובדת לפי הזמנה.

מפסלת רק לעצמה
“זהו מעין צורך פנימי שלי. אני מפסלת אך ורק לעצמי. לדעתי מוטב כך מאשר לבצע פסל לפי הנחיות מסוימות. ובכלל, אני סבורה, כי מבחינה זאת מצבם של הפסלים קשה יותר מאשר של הציירים. אדם אינו קונה פסל כדי להעמידו דירה, ואדם יהודי- לא כל שכן. הצווי “לא תעשה לך פסל”- אינו מסייע לפיתוח אמנות הפיסול בארץ…”
בדירתה הרמת- גנית, הטובעת בתוך פסלים, רישומים, עבודות עץ ושן ונחושת מיניאטוריות מכל העולם, מציגה שושנה שפע של תצלומים שהביאה עמה מן הסימפוזיונים.

עץ אלון
אנו רואים את כל הפסלים הניצבים בחצר המנזר. האוסף מכיל לעת עתה 30 פסלים והמטרה היא להמשיך ולערוך את הסימפוזיונים הללו עד שהאוסף יגדל ויגיע למספר העגול של 100. הממשלה היוגוסלאבית מתכננת הקמת בית- מלון (במקומו של המנזר העזוב שנפגע בימי המלחמה). מוזיאון ופארק והפסלים הללו “יעטרו” את המקום. כל הפסלים הללו נעשו בעץ אלון. זהו עץ חזק אשר יהיה מסוגל- כך מקווים האמנים לעמוד בתמורות האקלימיות של המקום: שלג בחורף ושמש יוקדת בקיץ. פעמיים בשנה מושחים את הפסלים בשמן פשתן, אך מאחר שאיש עדיין לא ניסה לשמר פסל עץ בחוץ- אין ביטחון מלא, כי אכן העבודות הללו תחזקנה מעמד לאורך ימים.
האמנים קיבלו תמורה סמלית בעד עבודתם, ניתנו להם הוצאות מחייה במקום, אך דמי הנסיעה היו על חשבונם. מרבית הפסלים מתעתדים לחזור אל המקום משך השנים הקרובות- והרי הותירו שם, כמו שאומרת המליצה, חלק מנשמתם והם רוצים לראות אם הנשמה לא נסדקה על ידי השמש והגשם.

עגמת נפש בסיום
הסיום של הסימפוזיון עמד בסתירה משוועת למצב-הרוח ששרר בין הפסלים משך שני חודשי עבודתם: דווקא ביום האחרון, כאשר הובאו למקום מבקרי אמנות, מנהל מוסדות תרבות ושאר אנשים חשובים, ירד גשם נורא. ממש שטפון. מספר דל של מבקרים העיזו לבוסס בבוץ העמוק והגיעו עד לחצר בה מוצגים הפסלים. אך כל החגיגיות ניטלה מן המאורע והפסלים סבלו מעגמת נפש- בשנה הקודמת השתתפה בסימפוזיון זה פסלת-העץ חוה מחותן מבאר-שבע, ואילו לפני שלוש שנים היה זה קוסו אלול שהותיר במקום את הפסל שלו. כזכור, העביר קוסו את הרעיון לישראל ולפני שנה נערך סימפוזיון דומה של פסלים במצפה-רמון. מי שניתנה לו ההזדמנות להשוות את שני הסימפוזיונים, ביוגוסלאביה ובישראל, קובע, כי הדבר שפגם בהצלחתו השלימה של המבצע במצפה רמון הוא הנוף השגיא והנפלא הנשקף אל הצופה ממרומי המצפה, והרי זה ממש בלתי- הוגן לבקש מאת אמנים, בשר ודם, כי יתחרו עם מלאכת הבריאה…