שושנה הימן.

שושנה הימן, פיסול בעץ, הגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה.
תערוכתה של שושנה הימן בנויה כמובא המוליך אל אולם רחב. עיקרה של התערוכה הם פסלים גדולי ממדים משש השנים האחרונות, אך לפניהם במסדרון צר יותר מוצג מבחר מעבודותיה החל מסוף שנות-הארבעים. המשותף לשני החלקים הוא החומר- עץ, והרוח- הפרמיטיביזם שעבר גילגולים שונים במהלך שנות יצירתה. העבודות המוקדמות פיגוראטיביות וקטנות יחסית, העבודות האחרונות מופשטות עם איזכורים למבנים פולחניים.
הזיקה לפרמיטיבי והחיבה לעץ נספגו בצעירותה מרודי להמן, אצלו למדה ארבע שנים תמימות, יום-יום מבוקר עד ערב. לפני-ען ניסתה מסגרת אקדמאית יותר, “בצלאל”, וגם לאחר-מכן היא נמשכת אל המורשת הקלאסית ויוצאת לשנתיים לימודים בפירנצה.
עם קום המדינה היא שבה ארצה, חוזרת אל העץ ואל הסיגנון הפרימטיביסטי, שאיפיין את המגמה ה”כנענית”, אליה היתה קרובהץ תקופה זומיוצגת כאן במיספר עבודות כמו “נערה עם יונה” “נער עם אייל” או “אחרון הל”ה”, המאופיינים בסגירות, תנוחת כריעה חזיתית, עיבוד פשוט של משטחים גדולים ללא –פרטים, הגדלה של כפות ידיים ורגליים ותווי-פנים מסוגניים ורחבים. בדומה מאוד לדמויות הגוגניות מטאהיטי. בשנות הששים הגושים ההדוקים נפתחים לחלל העובר בהם, והדמויות נעשות מסוגננות ומופשטות. תווי-הפנים נעלמו, איברי-הגוף גיטומטרים, חלק מהדמויות מזכירות צלמיות פריון. כאן גם מתחיל השימוש בעץ מחוספס יותר, בפתחיחת “חלונות” בתוך הגוש והצבת ראשים בתוכם. בשנות-השבעים הפסיקה שושנה הימן את הפיסול בעץ ועסקה בציור ובקולאז’ים. תקופה זו מיוצגת בתערוכה ברישומים, רובם סביב נושא עקידת-יצחק.
פולחנים קודמים
בתחילת שנות-השמונים חלה תמורה גדולה בעבודתה, והיא פונה ליצרת מבנים מופשטים דמויי-מצבות או מיזבחות בעיצוב גיאומטרי כמו כסאות גדולים. על מבני-העץ מונחות אבנים, בקבוצות או כיחידות גדולות, לעיתים עטופות עור. פיסול זה מתקשר אל פעולות פולחניות קדומות, שעיקרן לעשות סימן בטבע כמו בהקמת גלעד או דולמן. לכאורה אין בהנחת האבנים שום עשייה של ממש, ובכל זאת זוהי התערבות בטבע, פעולה היוצרת מקום, אות וציון דרך. הימן אינה משאירה את האבנים כמו שהן. לרוב כמו עין או חלון מבהיק וזוהר, המנוגד לפשטו העץ. הזהב, לא רק חומר יקר המוקדש לאלים(עגל הזהב), אלא גם ביטוי סמלי לאור ולזוהר שמימי במסורות מזרחיות נגד עין-הרע ולגירוש שדים.
השימוש בחומרים מקומיים פשוטים, עץ, אבן, עור והזיקה אל עולם ארכאי ואל פולחנים קדומים הם הדרך של שושנה הימן במסע חיפושיה אחר הקשר בין חומר ורוח, של מצבה-מזבח למוות-קורבן-תקוות חיים, הקשר בין אדמה ושמיים. מסעות פנימיים אלו הולידו נסיעות מחקר אל תרבויות אקזוטיות רחוקות, תחילה מצריים, אחר כך יפן ומקסיקו.
בעבודותיה מהשנה האחרונה חל מפנה נוסף ונכנס היסוד האופקי, ההצטלבות בין אופקי ואנכי. נוסף גם הצבע האדום וענפים קשורים באגדים צבועים לבן. בתקופה זו ניכרת ההתלבטות בין עבודות מורכבות, רבות פרטים, המשתרעות לרוחב ובצמוד לקרקע כמו ב”גבול” ו”הצטלבות”, לבין הצמצום, התנופה האלכסונית והאיזון הזהיר: בין גזעי-העץ הפשוטים לבין הלוחות המעובדים החודרים אליהם ב”אופק אדום”- אחת העבודות המרשימות בתערוכה.