שושנה הימן.

שושנה היימן מציגה את עבודותיה בגלריה של אוניברסיטת חיפה, עד סוף חודש אוגוסט עם אפשרות של הארכה. אוניברסיטה זו—ראוי לבקר בה כמטרה לעצמה. מיקום הגלריה, הבנייה המתחשבת במרחבים של החוץ, ואשר סופגת את הגופים הנהדרים של הרים-עיר-וים, פיזור התמונות באולמות המרווחים, המוצגים הפרהיסטוריים המסדרונות הארוכים כמו גם מיקום מוזיאון הכט בתוך כותלי האוניברסיטה—כל אלה יחד יוצרים אווירה מלאת השראה, המשלבת את הלימוד עם אסתטיקה והחינוך לאיזה יופי מיוחד.

המפליא בתערוכה של שושנה היימן הינו דווקא הפן הרישומי. זו פעם ראשונה שהפסלת מציגה את רישומיה בפני הקהל. ודווקא אלו מצטיינים בשחרור, מעוף, חן והתגלמות הנטייה של האמנית לסמלים מיתיים. וזאת, בקלילות וללא אילוצים. בעיקר אמורים הדברים האלה לגבי סידרת הרישומים “עקידת יצחק”.   הרישום מתעופף, הצבעים ליריים, מתומצתים, האינטרפרטציה אישית: האיל מחבק את יצחק.

סדרת  רישומים נוספת, אף היא טובה, מטפלת בעוף החול האגדי המנצח את החולף. בעצם, יש כאן חזרה על מוטיב המצוי כבר בסדרת “עקידת יצחק”, אלא –כראוי לעוף חוף—אש נייר הסיבים היפאני, צבעי האקריליק המוזהבים וצבעי המים נספגים במעין ערפול ויוצרים רטט טבעי בסביבתה של הציפור הפלאית הזאת.
 
הפסלים, לעומת הרישומים, מחולקים לשניים: הפיגורטיביים והמופשטים. אם הרישומים עוברים בקלות מהתחום הפיגורטיבי למופשט—הפסלים עצמם שומרים על הפרדה. היימן מעדיפה בפיסול את המסה, הטקסטורה של העץ. נראה שעורו של העץ על סיביו, צבעיו המשתנים וקשיותו, משלהבים את יצריה. ודווקא מסיבה זו העבודות המעוגנות של העץ-נטו משכנעות הרבה יותר משכנותיהן העמוסות אבנים, צביעה כחולה וזרה, או מן-הסתם פריטי חוץ שעל הפסלים. כל אלו גורעים משלדי העץ, הטובים כשלעצמם. לעומת זאת, תפישה מופשטת שלא פונה לאפיקי קישוט, כמו “ראש”, “שני ראשים”, “אשה יושבת” מתחום הפיסול הפיגורטיבי” שתי עבודות-עץ זעירות שרק ריבועי זהב ופחות מוטבעים בהן מתחום המופשט, כמו גם עבודה חמורה יותר ופחות מסוגננת עשויה מקורות עץ ישרות, בלויות ואייקוניות—כל אלו, כאמור עשירים יותר דווקא בזכות “עוניים”.