שושנה הימן.

מאז ראשית דרכה של האמנית העומדת בסימן של השראת פסלי רודן להמן, ועד הפרימיטיביזם הקדום של יצחק דנציגר.
שושנה הימן נודעה לכל הדיסיפלינות האמנותיות, בהן היא שולטת במיומנות רבה. גילומם המהוקצע של החומרים, החל ממלאכת הרישום, הציור וההדפס וכלה בפיסול, עבר תהליכים הדרגתיים.

נדמה, כי הרישום של היימן, המצטיין בניקיון צורני ומתאר – קו חד וברור, מהווה מבחינתה נקודת מוצא לקראת גילום פיסולי, שהינו גולת הכותרת בכלל יצירתה. משקלן הסגולי של עבודות האמנית מעוגן כבר בראשית דרכה בחיפוש אחר הקדמון, הקמאי שבמרחבי האזור הים התיכוני.

התצוגה הנוכחית של פסלי-עץ, הכוללת עבודות אחרונות, אף היא בעלת קו אידאי אחיד, הנתון בשורשי עבר. היבטים פולחניים, פאגאניים ומקראיים כאחד, הינם מסע לאין קץ אל העבר, בו סמלי עקדת-יצחק, האיל והיונה משמשים בערבוביה.

הנתון של כל פיסה וגזע עץ מהווה סממן ארכאי, המוליד מעין מיתולוגיה של חומר היולי, דמוי טוטם קדמון וכס מלכותי על סמליו ההראלדיים. אל הכס הפרימיטיבי מתלווים חומרים נוספים, פעם זוהי פיסת בד לבנה, פעם אלה חלוקי אבנים וסלע העוטה עור עזים כעין קישוט בדואי. האלמנטים הפיסוליים הם אופקיים לרוב, מטענם קשוח, גולמי, והם נעים בין פשטנות מדעת והפשטה קלה כאחד. לטעמי, החומר מנצח כאן את הרוח וההגות את הרגש.

הנטייה אל הקדמוניות כידוע, איננה חדשה באמנות ישראל. מאז ה”אריה השואג” של מלניקוב ו”נמרוד” של דנציגר ועד ה”כבשים” של קדישמן, נמשך המרוץ אחר השיבה אל ראשוניות הארץ והמקום. ואם אין זו רוח הזמן בלבד (“צאייט – גאייסט” ניטשיאני?) ולא הכמיהה אל ה”דם והקרקע”, תצמח מזה ברכה.