שושנה הימן.

היא יצאה למסע פיסי ונפשי ליאפן, למקסיקו וחזרה ארצה, נעה הרחק אל פאתי המזרח והמערב, אל קצוות התרבות האכזוטיים ביותר, כדי להגיע בעצם אל עצמה. ורק עם שובה מהמסע, ולאחר שנקשרו הקצוות, חשה שושנה הימן שהיא יכולה לשוב אל הגזעים ביתר מרץ וברוח חדשה. היא יצרה את פסל הנוף של האופק האדום, שהוא אולי פסגה ביצירתה וסינתזה עמוקה של סך כל פרקיה: שני גזעים גדולים ניצבים בטסעיות כמעט בלתי מעובדת, מוצלבים בראשם על-ידי להב-עץ אדום ואפקי. האפק האדום הזה הוא גם להב-גרזן מטאפורי הניחת על הפיגורה המופשטת, בה בשעה שהפסלים הם צלבים נוטפי-דם. ברמת הפשטה גבוהה מתמיד מתמצתת שושנה הימן את פסלי הקרבן שלה, שהפכו לנוף ישראלי תובע דם. שושנה הימן סגרה מעגל

כפי שתכתוב מאוחר יותר ביפן:”הדחף הפנימי האדיר, אשר התעורר בפתאומיות,בצורה לא צפויה לנגוע שוב בעצים, לעצב אותם לחוש את נשמתם- נשמתי…ואין ברצוני לשנות, לתקן, אלא לזרום איתם…” (ע”מ 41)

היא מעיזה להוסיף לעץ צבע- תכול, זהב, אדום ולבן,ולהניח אבנים בראשן של הקורות או בגומחות שהיא מגלפת עבורן. תחושה טקסית ומלכותית טמונה בזקיפות הקורות ובמפגש הנקי בין עץ לאבן, בין האנכי והאופקי.