שושנה הימן.

כיסא הבטון שלה עם המנחה הוא כעין מזבח פולחני – מוטיב חוזר אצל היימן בווריאציות שונות. כיסא דומה הוצב בתל חי וצפה לגבול סוריה, ישראל ולבנון. למרות שהיא אומרת שליצירות “אין שם”, הן מסמלות את הכמיהה ואת הציפיה שמישהו יתיישב עליהן ויטעם מהמנחה המוגשת, מן היד המושטת לשלום.