שושנה הימן.

מבין המלים שבהן בחרה שושנה הימן לתאר את החוויה שעברה בדיסלדורף, כמה שהן כמו “הטענה שלילית” של מצברים. זה מאשש, מבחינתי, את ההרגשה שהסדרה של שבעת הציורים שעשתה הימן מאז 92, ואפילו הפסל “מבנים 1988”, הם שלילה מסויימת של אותה נאו-כנעניות של שנות ה-80. יש כאן פנייה לכיוון אחר, יש כאן קצה חד וחדש, ואף הפלגה אל מעבר לחוויה השלילית בגרמניה.
…כאן כדאי להגיד מלה על הפסל… היחיד שבתערוכה, “מבנים 1988”. הוא מקדים את הסדרה, ויש בעבודה זו כדי לשים בפרופורציה את מה שכיניתי “החוויה הגרמנית” בסיפור. ואכן, מבחינה פורמלית, הקו הישר, המובנה, הוא שעומד ביסוד הפסל, אותה ארכיטקטורה חללית ואנונימית, שמופיעה בציורים, כבר עומדת כאן, ובתוכה כסאות, שוב לא במעמדם ככס רם ונישא, אלא כסאות כלואים בתוך תאים.