שושנה הימן.

הנתון של כל פיסה וגזע עץ מהווה סממן ארכאי, המוליד מעין מיתולוגיה של חומר היולי, דמוי טוטם קדמון וכס מלכותי על סמליו ההראלדיים. אל הכס הפרימיטיבי מתלווים חומרים נוספים, פעם זוהי פיסת בד לבנה, פעם אלה חלוקי אבנים וסלע העוטה עור עזים כעין קישוט בדואי. האלמנטים הפיסוליים הם אופקיים לרוב, מטענם קשוח, גולמי, והם נעים בין פשטנות מדעת והפשטה קלה כאחד. לטעמי, החומר מנצח כאן את הרוח וההגות את הרגש.

הנטייה אל הקדמוניות כידוע, איננה חדשה באמנות ישראל. מאז ה”אריה השואג” של מלניקוב ו”נמרוד” של דנציגר ועד ה”כבשים” של קדישמן, נמשך המרוץ אחר השיבה אל ראשוניות הארץ והמקום. ואם אין זו רוח הזמן בלבד (“צאייט – גאייסט” ניטשיאני?) ולא הכמיהה אל ה”דם והקרקע”, תצמח מזה ברכה.

פסלים כמו אלה של שושנה עומדים בנוף הפתוח חשופים לשמש, לרוחות, ולגשמים. העץ נסדק. אך לדברי שושנה הסדקים הם כמו הקמטים בפני אדם זקן, המשווים לו הדר, הם יוצרים משחק צללים, ובכל שעות היום, או עם שינויי מזג האוויר, יש בפסל-העץ יופי מיוחד, העץ כאילו חי ונושם.