שושנה הימן.

על שער של המדריך למפגש האמנות תל חי מופיעה תמונת פסל האריה, בן ששים ושלוש השנים, של מלינקוב. אחד האופנים לראות את מה שמתרחש שם, מבחינת הפיסול, הוא קיומה של תחרות בלתי נמנעת, אבל גם בלתי מודעת בדרך כלל, בין עשרות הפסלים החדשים לבין האריה המקורי, הראשוני.
מי שהעלה את התחרות הזו למודעות השנה הוא יגאל תומרקין, בפסל הברזל הצהוב שלו. אריה האבן מביט מזרחה ואל השמיים. פסלו של תומרקין מביט אל האריה. רכב הברזל והסכין הפאלית מכוונים אל האלה ודרכה אל האריה.
היחס הטופוגרפי בין שני הפסלים מסמל את גורלה של התחרות. תל חי היא הטריטוריה של האריה. שאר הפסלים, למרות מאמץ של רבים מהם לחרוג מכך, שייכים לעולם האמנות, ואילו הוא ארוג איכשהו בחיים, בהיסטוריה.
נושא הפיסול השנה ולמעשה הנושא הכפוי כל השנים הוא “ההשתלבות בסביבה, בטבע בנוף”. מבחינה זו מכיל הפרויקט קושי פנימי מלכתחילה. קיים ניגוד בין התייחסות של פסל אל הטבע לבין ההצבה שלו בשכנות לעוד פסלים רבים כאלה. התוצאה מתקרבת במהירות לגן פסלים. זהו בוודאי המצב במבט מרחוק: הר פסלים. בסיור רגלי בשטח משתנה המצב, והמפגש עם רוב הפסלים אינטימי.
יש מקום להבחין בין המושג “נוף” לבין המושג “טבע” ונדמה לי שקו ההפרדה עובר בחלקו בין האמנים הישראלים ללא ישראלים (שכאן, בפיסול, ובניגוד למה שקורה בציור בדרך כלל, הם מעורבים יחד, כמו גם בגן הפסלים בירושלים, ועל פי הדרישה המפורסמת של זריצקי) ובחלקו בין אמנות “מאוחרת” ל”מוקדמת” יותר.
פסל כמו “ספר הטבע” של טים אורלינס הגרמני (אחד הפסלים היותר יפים) מתייחס אל הטבע כמשהו חי, בעל נשמה, יותר מאשר פסלים ישראליים אשר ככלל מתייחסים אל הטבע כאל נוף, מראה.
גם הפסלים הקבורים של בנדאו והפסל המושגי של קלקוורק אינט, מתייחסים אל הפנים, אל הפונקציה ולא אל החוץ. לעומת זאת, הקולטים של בן צבי לא פותרים את המתח בין המראה שלהם (בריכות) לבין הפונקציה (המדומה) בקולטי אנרגיה. גם פסלו של ברני פנק נושא כפילות כזו בין ארכיאולוגיה (מראה) לבין פרי היסטוריה (פונקציה).