שדות שחורים, 1996

“שדות שחורים” קוראת הפסלת שושנה הימן לשבעה ציורים חדשים שעשתה מ1992 ועד עכשיו, שהתחילו בעקבות ביקור עבודה (חילופי אמנים), שהחזיר אותה לגרמניה, אותה עזבה בילדותה. רק אחד הציורים, “שדה ראשון”, נעשה שם, והוא בלבד מעלה, בדרכו, את השואה, התנורים, האנשים שאינם. היורים נוצרו בסערת יצירה ורגשות אשר הרחיקה והפליגה לכיוונים וחיבורים, הרבה מעבר לעילה הגרמנית שהיתה. שושנה הימן “רצה” עם העבודות, כפי שסיפרה לי, וזה ניכר בדינמיות וברצון האמיתי לאמירה, לשחרר משהו חשוב. ואם הוא קיים הוא ניכר. ואכן, הציורים מפתיעים. הם מפתיעים לאו דווקא משום שהם ציוריה של פסלת, אלא משום שהם שונים ביותר ממה שעשתה הימן בעבר. “יציאה”, כמו שאומרת השפה העממית. גם הישירות והעוצמה של העבודות רבה, לעניות דעתי, והעבודות הן מן החזקות שעשתה הפסלת אי פעם.
יש בעבודות מימד ישראלי, והוא חלק בחוויה קולקטיבית, כמו שיש כאן ביטוי לחוויה עולמית אלימה, ואולי אפוקליפטית משהו, גוג ומגוג.


מיכאל סגן-כהן, 1994

היימן, אמנית ותיקה וידועה, שינתה כיוון בעקבות ביקור טראומטי בארץ הולדתה, גרמניה, אותה עזבה ב-1933. בתערוכה תלויות יריעות בד שחורות בגודל ממוצע של חמישה מטרים על שני מטרים, עליהן שרטטה היימן צלליות של כיסאות ושולחנות. היימן מכנה את עבודותיה “שדות שחורים”, והן מזכירות סצנות מההצגה “הכיתה המתה” של תדאוש קנטור. בהצגתו העלה קנטור כיתה של ילדים מתים, שחזרו לרגע לחיים, והם משחקים ומתקוטטים כאילו לא עברו עליהם מאורעות המלחמה. היימן, בדרכה, מציגה פיסות מציאות דומות: כיסאות, שולחנות, כלי אוכל וחפצים אחרים, המרכיבים את תמונת הבית שאיננו עוד, ושנמצע, לכל היותר, בזיכרון, בצורה של צלליות לבנות על רקע שחור.


ברוך בליך, 1994