שושנה הימן.

בעת שהותה בדיסלדורף ב-92 היא חווה חויה שמזעזעת אותה עד עמקי נשמתה. שורשיו של העץ העירום שאל מול חלונה מעלה בדמיונה את קרבנות השואה הספונים באדמת גרמניה. מרכיבי עולמה המטאפורי- האדם, העץ והכסא מתנסחים באינספור רישומים כשאלות שאינו נותנות לה מנוח.
הכסאות מצמיחים שורשים ומנסים להיאחז בקרקע. כאן חוזרות ועולות באוב נשמות
אבודות.באחת העבודות מוטלים חללים רבים לרגלי כסאות, שולחן ועץ והיא כותבת-“והאדם והאדם והאדם ואלוהים אייכה?

הרישום העסיק את שושנה הימן מאז ראשית דרכה באומנות והיא ממשיכה לרשום במשך כל השנים.
ידועה למדי התופעה, שפסלים דבקים מאוד ברישום. דווקא הם, החשים את החומר ומצטיינים בכושר מימוש של צורות על כל מעמדיהם, דווקא הם חוזרים שוב-ושוב אל ההבעה הפלאסטית באמצעי מועט- המעמדים ודל- הצורות, שרק קו, נקודה וכתם- דיו משרתים את ידו של האמן- האשף.
עם זאת אין רישומיה של שושנה הימן מעין רישומי-הכנה, או אטיודים של פסל. זהו דבר לכשעצמו: פי הצורה- מעין כתב- יד שלה: לפי האווירה- מעין ליריקה שלה.