שושנה הימן.

בתערוכתה הנוכחית מבקשת שושנה הימן לגשר בין סגנונה וטעמה האישי לבין המסקנות המתבקשות מהניסיונות ומהזרמים החדישים באמנות. כמקור השראה עיקרי משמשות לה המיניאטורות המזרחיות והגותיות, ואילו הטכניקה שאובה מהפוטו-מונטאז’ ומהקולאז’ של “הפופ”. היא יוצרת דימוי חדש של מיניאטורה מזרחית עתירת קישוט על ידי שילוב של קטעי צילום, כתבי יד ודפוס, העתקי ציורים ופסלים עתיקים, סמלים מאגיים וקטעי עיתונים מצופפים זה ליד זה ויוצרים רית מושם הדגש על שמח התמונה ללא ניסיון ליצור תחושת נפח או חלל פרספקטיבי. המרכיבים הקטנים מצופפים זה ליד זה ויוצרים משטח אורנמנטלי רצוף, כשחיבורים של אלמנטים זרים ומנוגדים מביא לכעין סוריאליזם מעודן, הנובע מההקשרים המוזרים והמפתיעים. כל שף מוגדר היטב מבחינת הנושא, שהוא לעיתים תנ”כי ולעיתים מודרני ואקטואלי, וגדוש בסמלים ספרותיים, מילוליים, מגיים ובאסוציאציות רבות. את מרקם ההדבקות מאחדת שכבת צבע ולכה שקופה, המזכירה את העיבוד הסופי של המיניאטורה הגותית.
אף על פי ששונה הימן משתמשת ביודעים בטכניקה “פופית”, התוצאה המתקבלת היא מאולצת ורחוקה מאופיו המפתיע, הביקורתי והתוקפני של “פופ”. עבודותיה לוקות בליטוש יתר, בגודש פרטים ובנטייה אישית חזקה לאסתציסיזם דקורטיבי. בשל-כך נראות תמונותיה קפואות ו”סלוניות”, עשויות היטב מהבחינה הטכנית, אך חסרות תנופה ומשמעות אמנותית. שושנה הימן נוטלת מה”פופ” רק את האמצעים החיצוניים, אך מתעלמת מתכניו המהותיים, ולכן, אין עבודותיה חורגות מהתחום המוגבל של מיניאטורה אינטימית ויפה לעין, אך דקורטיבית בלבד בערכה ומצטעצעת באופייה.
בתערוכה מוצגים גם מבנים תלת-ממדיים, העשויים כמסגרות סבוכות בגווי זהב, כשלתוכם וברקעם משובצות מראות צילומים, קטעי כתב וכדומה. זוהי וואריאציה מעניינת ונאה על הטריפטיכון הגותי, ובמדיום זה הצליחה שושנה הימן ליצור איכות חדשה, שמצויים בה הומור, דמיון וכוח המצאה.