שושנה הימן.

עם הפסלת שושנה היימן בביתה בירושלים. הצגתי בפניה מספר שאלות על מעמד האישה באמנות. והיא סיפרה בין השאר:

אמנות איננה התעסקות חדשה לאישה. בתקופות קודמות ולא רק בארץ אחת אלא בארצות רבות היה הציור למשל. חלק בלתי נפרד מן החינוך של כל בת טובים. אולם כמקצוע נפתחה האמנות בפני האישה רק מתחילת המאה הנוכחית לערך. עם תחילת האמנות המודרנית נשים בודדות תפסו אמנם מקום חשוב בציור . גם בקרב הקהל הרחב ההתעניינות באמנות גדלה והולכת. שוב אין זו תופעה נדירה למצוא בבתים או בדירות פרטיות אוריגינליים של ציירים ישראלים. ואף בעיתונים השונים אתה מוצא כמעט שבוע שבוע רפרודוקציות של יצירות מקוריות. ואכן ציירים וציירות לא מעטים כבר הגיעו לידי כך שהם יכולים לקיים את עצמם ממכירת יצירותיהם בלבד. בלא להזדקק לעבודות צדדיות. בפיסול עדיין לא הגענו למצב הזה. בעוד שהדבר נהפך כמעט לנוהג בשנים האחרונות לקשט בניינים ציבוריים בציורים מסוגים שונים, עדיין נמנעים בדרך כלל מלהעמיד בהם פסלים. ובאשר לבתים הפרטיים הפסל בדרך כלל יקר יותר מן התמונה ולא תמיד יכול להיות לו הערך הקישוטי הנאות כאשר מעמידים אותו בדירה צרה. בתוך רקע בלתי הולם. נראה שהאמנות כמקצוע איננה יוצרת בעיות מיוחדות לאישה. אני מכל מקום מעולם לא הרגשתי בקיומן . עבודתי לא נעשתה פחות אינטנסיבית מאז שנולד בני. למדתי פשוט לנצל את הזמן בצורה יעילה. הילד גדל בין כלי העבודה שלי משחקיו הראשונים היו בכלים ובחומרים והוא קיבל זאת תמיד כדבר המובן מאליו ומצא בכך עניין רב. הילד בגידולו אף נהפך למקור השראה ולאחד המוטיבים החוזרים והנשנים ביצירותיי. נראה שאין כל מניעה שהאישה הפסלת תגיע לאותם ההישגים באמנותה שמגיע אליהם הגבר בעל כשרון דומה. יש רק לקוות שהקהל שלנו יחתנך לאט לאט לראות גם בפסל חלק בלתי נפרד מן הרקע האמנותי של חייו. ויצפה לפגוש בו בכל אותם המקומות שכיום הוא מוצא בהם רק את הציור.