שושנה הימן.

זוהי רשימה שניה על שמוליקיפוד מאת כוש. הרשימה הראשונה עסקה בטקסט וחשוב להקדים ולקרוא אותה כבסיס לדיון באיורים.
במפתיע או לא – מה שמתרחש באיורים של שמוליקיפוד דומה למה שמתרחש בטקסט: החזות הפשוטה והתמימה של ספר ילדים רגיל מסתירה שלל אנומליות וצרימות.
למעשה, כמה מן האנומליות כל כך מוחצנות שלא ברור לי איך לא משכו תשומת לב עד עכשיו. קודם אצביע עליהן ואחר כך אנסה להבין.
*
איפה ההמשכיות?
נתחיל מהקונטיניואיטי, כלומר בעיית ההמשכיות: הסיפור מתרחש במשך פחות מיממה בחדרו של ילד חולה. בתחילת הסיפור מוזכרים החמורים על הפיג’מה שלו. אין לו סיבה להחליף פיג’מה, ובכל זאת – בתשע הכפולות שבהן מופיע גדי הוא לובש שלוש (ולפי ספירה מחמירה – ארבע) פיג’מות שונות. ורק על הראשונה יש חמורים.
ובדומה לפיג’מה, כך גם התסרוקת: השערות של גדי אמנם “עומדות כמו קוצים”, אבל אך ורק בכפולה שבה זה נאמר. ובהמשך לכך – רק בעמוד אחד יש לגדי פתאום לחיים עגולות וסמוקות.
ועוד לא אמרנו כלום על יחסי הגודל בין גדי לשמוליקיפוד שהולמים את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, יותר מאשר פנטזיה צנועה וסולידית כמו שמוליקיפוד..
כמה מבעלי המוח המשפטי שביניכם, אולי רוטנים עכשיו שאני טועה ומטעה. יחסי הגודל הנזילים אינם מתקיימים באותו עמוד אלא באותה כפולה. זה לא נחשב, כי כל עמוד הוא אוטונומי; דמות אחת מצוירת בתקריב והאחדת מצויר ממרחק, זה לא אותו “פריים”, הגודל לא השתנה, רק הקנה מידה!
אלא שזאת לא אני, זאת שושנה הימן המאיירת שמטליאה את צמדי העמודים לרצף אחד; אם באמצעות כתם רקע המשכי, ואם באמצעות פסי העיטור שחוצים את גבול הכפולה וכמו מטליאים-מדביקים את צמד העמודים זה לזה, או “חופרים מנהרה” ביניהם, או כל דימוי אחר שיוצר רצף טריטוריאלי.
*
הפסקת עיטור
ואם כבר הגענו לרצועות העיטור, כדאי לעשות הפסקה קטנה לטובתן; הרצועות הן חלק מהשפה החזותית של שמוליקיפוד. הן מורכבות ממוטיבים משוכפלים המסודרים על פס שחור עבה כמו סורגי המיטה, ולעיתים על פס כתום או אפילו ללא פס בגלל.
תפקידם של המוטיבים האלה אינו רק דקורטיבי-משחקי. הם מתפקדים כהדים חזותיים-רגשיים המשכפלים ומחדדים את נושא הכפולה.

קולאז’ וקוביזם
פסי העיטור של שמוליקיפוד, מחברים כאמור, בין דפים שקנה המידה שלהם שונה – ויוצרים אפקט קולאז’י. הקולאז’ הומצא על ידי פיקאסו בתקופה הקוביסטית. והקוביזם הוא זרם אמנותי שבו “שוברים” הציירים (והפסלים) את האובייקט ומציגים אותו מנקודות מבט שונות באופן סימולטני.
ולא סתם נטפלתי לקוביזם, כי יש עוד אנומליה אחת אחרונה ב”שמוליקיפוד” שדוחפת את האיורים לעבר הקוביזם: לא די שיחסי הגודל משובשים, גם נקודת המבט שממנה מצוירות הדמויות שונה, ויוצרת אפקט של מין קוביזם לטנטי.

ולפני שנמשיך, סיכום קצר של מוזרויות : חוסר המשכיות בפרטים (פיג’מה, שיער, לחיים), בקנה מידה ובנקודת המבט.
מה המשמעות של כל זה, אם יש בכלל משמעות? מי זאת המאיירת הזאת? שואל אהוב ליבי שמציץ בהשתאות מאחורי גבי, ומתכוון שאולי היא סתם רשלנית, אולי היא פשוט לא יודעת לצייר.
ובכן, לצייר היא יודעת, שושנה הימן. אחד הדברים הנפלאים בשמוליקיפוד הוא העושר והגיוון שהיא מצליחה להפיק מאמצעים כל כך מוגבלים ומינימליים. אם ניקח את פסי העיטור למשל – לא רק הנושא שלהם משתנה, אלא גם מיקומם; באמצע הדף או בקצה, על חצי צלע או על צלע שלמה, על פס כתום או שחור, או בלי פס בכלל, או משני צדי פס וכן הלאה והלאה.
והעולם ומלואו שהיא מפיקה משחור וכתום, שבהם היא משתמשת פעם כפשוטם ופעם בגוון מחוק של כתמים וצללים. כשהייתי קטנה הייתי מייבשת פרחים בתוך ספרים והם היו משאירים בתוכם סימנים, כתמים, שיכפולים חיוורים של עצמם. תחושת הרפאים, הכתם והשימור קיימות גם בשמוליקיפוד.

וזה הדבר הנפלא העשיר והחמקמק של הספר: הצד הפורמליסטי-משחקי של האיורים מצטלב מדי פעם בצד הרגשי. לא יותר מדי. נוגע, מעביר מין זרם וממשיך הלאה; הסורגים העבים והשחורים של המיטה והחלון כמו משתחררים ממקומם ומגדלים מיניאטורות רגשיות אבל גם מצחיקות, כוראוגרפיות ודקורטיביות. בתמונה אחת יש לגדי שיער אפור של זקֵן. הפיג’מה שלו עדיין בכתום עז. גם זה סוג של קולאז’ וחוסר המשכיות ושבר ותלישות. הפיג’מה המתחלפת יכולה להעיד על לילות רבים של בדידות ופנטסיה שכמו זוקקו למפגש אחד. הפרופורציות המשתנות מעידות על חוסר בסיס ויציבות, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד. הדמויות מצוירות מנקודות מבט שונות כי הן בודדות ביחד. המון עצב ובדידות אבל גם חדווה גדולה של משחק, של כיוונים וגדלים וצבעים וצורות. יש קשר בין הסדק והשבר וההמצאה, ואין הרבה דברים שמשחררים מכאב ופותחים מרחב כמו המשחק בצורה המופשטת הטהורה.
לצערי, איני יכולה להתפנות עכשיו לחקור את ציוריה של שושנה הימן. אני בטוחה שדברים שהעסיקו אותה כציירת זלגו לאיור, בדיוק כמו ששירתו של ט. כרמי זלגה לסיפור. ספרו הראשון שפורסם ארבע שנים לפני שמוליקיפוד, נקרא “מום וחלום”, צירוף המתאר יפה גם את מצבו של גדי.
ועדיין, איוריה של שושנה הימן לשמוליקיפוד הם קסם גדול: קסם העושר מכלום, וקסם אחיזת העיניים: ספר עמוק ומורכב שנראה תמים ופשוט, שחודר ישר לתת מודע, שצומח בטבעיות מתוך המודרניזם והאוונגרד. ספרים כמו שמוליקיפוד היו השער שלי לאמנות כפי שהבנתי בדיעבד.