שושנה הימן.

כמה ספרים שהופיעו לאחרונה – מעידים על המבוכה השוררת בספרות הצעירה, מבוכה שהיא מניצניו של משבר חדש. אולי חריף מן המשברים שקדמו לו. “הסופר הוא מהנדס נפש האדם” – אמר סטאלין, ואכן, הכרה זו שצריכה לשמש יסוד לכל יצירה ריאליסטית – טרם חדרה ללבבות סופרינו הצעירים. אם מצווה כל סופר על גישה אידיאית לחומר המציאותי, גישה שתצביע על פתרון בעיות חיים אישיות, סוציאליות, לאומיות – על אחת כמה וכמה סופר הכותב לילדים, כי סופר זה מהנדס את נפש האדם מתחילתה, בסטאדיות הראשנות, הפרלימינריות שלה, הקובעות אל פרוצס התפתחותו למשך כל החיים.

הספר שמוליקיפוד מאת כוש יכול לשמש דוגמא לחוסר האחריות של סופרינו הצעירים, לסימני דיקדנציה הפשוטים בהם, אם גם שלא-ביודעין, להתרחקות משורשי המציאות ולנהירה אחר זרמים דפיטיסטיים מערביים, שאין להם כל קרקע בהווייתנו הלאומית.

הבה נראה תחילה מהו סיפור המעשה בספר זה. גיבור הספר, ילד כבן שלוש בשם גדי, שוכב חולה. הוא מרגיש עצמו בודד (!). לחדרו נכנס קיפוד (שימו לב – לא ציפור מרננת, לא חתול, ברייה זו שהיתה בכל הדורות סמל של חיבה, אפילו לא כלבלב – אלא דווקא קיפוד בעל קוצים!). ובכן, הקיפוד שלנו מתחבב על גדי. הוא נעשה חברו היחידי (!) של הילד. גדי נותן לקיפוד תותים משלו ואחר כך נרדם. בבוקר הוא מגלה שהתותים נתקעו בקוציו של הקיפוד (סמל?). ושוב – “גדי ראה שעצוב לו מאוד”. בסופו של דבר – מסתלק הקיפוד כלעומת שבא, ונפרד מעל חברו. הסופר מסיים את סיפורו במשפט הסנטימנטלי שיש בו מטעם ה”וועלטשמערך” של סוף המאה השמונה עשרה” “שמוליקיפוד הלך והלך והלך…” (לא פחות משבע פעמים “והלך”).

ובכן – אנו עומדים כאן בפני שני גיבורים – גדי ושמוליקיפוד, שקיים ביניהם יחס דואלי, אמביוולנטי, מחד – חיבה ארעית, מאידך – זרות. זרות מוחלטת. העלילה דלה בדרך כלל, אבל נניח לזה. במקום אחר עמדנו על תופעה משמעותית זו, של דלות העלילה בספרות הצעירה. נתעכב רק על המגמה האידיאית שבסיפור “חינוכי” זהי.

מי הוא גדי זה, שבו מתרחשים הדברים? כל מה שאנו יודעים עליו זה שהוא ילד חולה ועצוב שיש לו פיג’מה המצוירים עליה חמורים (דווקא חמורים!). את הסופר כוש כנראה לא מעניין כלל באיזו סביבה חי הילד ומה מוצאו. האם הוא בן עשירים? בן עניים? בן משפחת הפועלים? ילד מעברה? – אין תשובה על השאלות הללו. והרי כל סופר ריאליסטי חייב לדעת שיש הבדל עצום בין תגובותיהם, יחסיהם, הרגשתם-עולמם של ילדים בני שכבות חברתיות שונות! נכון, גם ילד מעברה יכול להיות עצוב, אבל הוא לא יהיה עצוב בשל קיפוד שישנו או שאיננו, אלא מפני שאביו הוא מחוסר-עבודה, או מפני שפשוט אין לו מה לאכול! כוש אינו מתעניין בכך. בשבילו “ילד” הוא מושג מטאפיסי כנראה.

מעניינת היא תגובתו של גדי בבוא אליו שמוליקיפוד, מיד עם ההיכרות הראשונה. גדי אומר:

“אני חולה. אל תתקרב אלי יותר מדי”.

האם אין זה משפט סימפטומטי להשקפת עולמו של הסופר הצעיר כוש – אל תתקרב אלי יותר מדי?! במילים פשוטות אלה מבוטא כל היחס האנטי-סוציאלי של הסופר אל יצור חי! אמנם לאחר מכן הוא אומר – “מותר לך להישאר בחדר, נהיה חברים” וכ’. אולם מה אנו מוצאים בסוף הסיפור, כאשר הקיפוד כבר הולך לביתו? – רק שלוש מילים בלבד: “הוא עמד והסתכל”. נדמה לנו שפירושים מיותרים באשר למשמעות שלוש מילים אלה.

אבל אין להתפלא על גישה זו! כי: את מי בחר לו כוש לגיבור ראשי בסיפורו? ילד חולה, עצוב, בודד! הסופר כוש אינו מכיר כלל כנראה ילדים בריאים, שמחים, חברתיים! האם ילד החולה דווקא הוא הטיפוסי למציאות החיים הישראלית, בארץ נבנית, מקבצת גלויות, נאבקת נגד האימפריאליזם ומשרתיו הפיאודליים? והרי כל יצירה ריאליסטית מחויבת להיאחז בטיפוסי, בגיבורים המגלמים את הבעיות המרכזיות של תקופתם!

נשווה נא לרגע את “שמוליקיפוד” עם “מלחמה ושלום” של טולסטוי. אנדריי בולקונסקי הוא אמנם נסיך, בן מעמד יורד, אבל שימו לב איך הוא עומד בעמדות החזית של המאבקים הלאומיים של רוסיה במאה התשע-עשרה! גם הוא חולה לפעמים – אבל הוא איננו משלים גם לרגע עם מחלתו, ו – כמובן שאיננו מצפה לקיפודים שינחמוהו בצרתו… מדוע היה טולסטוי סופר גדול וכוש הוא סופר קטן? האם משום שטולסטוי היה “כשרוני” יותר? לא! אך ורק משום שטולסטוי, אף על פי שלא היה סוציאליסט (עמד כבר על כך לנין במאמרו המפורסם) – ראה בחוש את התהליך החברתי, מה שנעלם לגמרי מעיניו של כוש!

לא פחות מאלפת היא בחירתו של הגיבור השני – שמוליקיפוד, היצור בעל הקוצים. אף הוא ברייה בודדת, עצובה, ללא חברים! שעה ששמוליקיפוד רואה את גדי הוא “נבהל, מתקפל”. “אני מפחד” – הוא לוחש. (אגב, קיפוד אינו יכול לטפס על חלון, ועל אחת-כמה-וכמה אינו יכול לדבר בלשון בני אדם. אבל נניח ל”פרט בלתי חשוב” זה. סוף סוף – ליצינציה פואטיקה!). נשאלת השאלה – מדוע הוא נבהל? האמנם ילד מוכרח להבהיל יצור תמים דרך כקיפוד? ושאלה שניה: האמנם בפגישה בין ילד וקיפוד לא מתרחש שום דבר מלבד אכילת תותים בצוותא? (למה דווקא תותים? – מקריות, מקריות בכל!). האם לא יכול הקיפוד לשאול את גדי למצב משפחתו (אם הוא כבר מדבר)? האם לא יכול היה גדי לעשות מן הקיפוד ברייה מועילה?

גיבור חיובי? לשווא תחפשו אותו בסיפורו של כוש! לא תמצאו! שני גיבורים בודדים, גלמודים, אגוצנטריים, שאין ביניהם ובין המציאות ולא כלום.

שמוליקיפוד הוא נוסח ישראלי של אכזיסטנציאליזם. כמו אצל סארטר – אף כאן – בדידותו של האדם, חוסר מוצא, העדר פתרון, פסימיזם, שתי בריות נפגשות לשעה קלה והן חוזרות ונפרדות זו מעל זו – ללא גשר ביניהן, ללא סיכוי של גשר. האמנם זוהי ספרות מחנכת, שצריכה לשמש מזון רוחני לילדינו?

גדי הוא עצוב, הקיפוד הוא עצוב… אף אנו עצובים – על המבוך אליו נקלע כוש בגלל העדר שורשים במציאות. הבה נקווה שסופר מוכשר זה ימצא את הדרך אל הריאליזם ביצירותיו הבאות.