שושנה הימן.

חם במוזיאון רמת גן, מאוד חם. במיוחד בקומה עליונה. אין מעלית וצריך לקחת אוויר בחוץ, למהר במעלה המדרגות ולדלג בשוונג אחד על פני ארבע הקומות. מחוסר תקציב; או השד יודע למה, נראה מוזיאון רמת גן כמו אחרי הפגזה. הכי מפחיד הוא גג הרעפים בקומה העליונה, שנדמה כי עוד מעט יקרוס. למרות התנאים-לא-תנאים, הוצגו במוזיאון כמה תערוכות מרשימות מתקופת ניהולה של מרים טוביה-בונה, שפוטרה השבוע. בהשוואה למה שקורה במוזיאון תל אביב המתוקצב, לרמת גן אין במה להתבייש.

האסטרטגיה של טוביה-בונה היתה לבנות מוזיאון במתכונת גלריה, עם תערוכות מתחלפות ומבלי להתחייב לקו אמנותי אחיד. ברוב המקרים זה הצליח. בגלל מחסור כיס לא הפיק המוזיאון תערוכות ראווה, וגם לא תכנן תערוכות יוצאות דופן לטווח ארוך. זאת כנראה הסיבה שהציגו שם אמנים צעירים רבים, ושנתנה הזדמנות לאוצרים שאינם שייכים לממסד האמנותי להתנסות באצירת תערוכה מוזיאלית.

ברוח זו צריך להתייחס לשלוש התערוכות שמוצגות עכשיו במוזיאון. התערוכות שונות זו מזו אך שלושתן מנסות להציג בפני הצופה גישה חדשה או תפיסה אמנותית לא שגרתית. בולטת בהקשר זה תערוכת העיצוב של אלי גרוס. אמנם, אין בה שום חידוש, וגם לא אינפורמציה על הדרך ועל הסיבות שהניעו את האמן לעצב סמלי בנקים או את סמל “קופת חולים” בצורה כזו ולא אחרת. עדיין התערוכה חשובה שכן היא שמה את האצבע על הבעייתיות הקיימת בתקשורת באמצעות סמלים. מגיעה למנהלת מוזיאון רמת גן טפיחה קטנה על האגו בזכות החלטתה לפתוח מחלקה לתקשורת חזותית ערב התפטרותה.

התערוכה השניה, המוצגת בקומת הביניים של המוזיאון, צפופה, אינטימית למדי ומוצגות בה עבודות של שמונה עשרה אמניות. זאת הגרסה הרמת-גנית ל”מטא-סקס”, שמוצגת בעין חרוד. את התערוכה אצרה רבקה מאיר, והיא נתפסת, לפחות על פניה, כהמשך לתערוכה שאצר חיים לוסקי לפניה. בדומה ללוסקי, מאיר סבורה שכדי להאיר תזה כלשהי, צריך להפתיע את הצופה בתליה לא שגרתית של העבודות, לא לפי שמות האמניות, אלא לפי העניין של האוצרת. אין בתערוכה עבודה או קבוצת עבודות מרכזיות, שיכולות לשמש כציר מרכזי. מאיר דמוקרטית, ואולי בשל כך היא מתייחסת לכל העבודות כשוות זו לזו. ובכל זאת, יש בתערוכה כמה עבודות, שעם או בלי תזה, כדאי לחזור ולצפות בהן. כך הן עבודותיהן של רוית אתרוג, דבורה מורג, אסנת יבין, לילך ששון, דפנה שפירא , ענת פיק ותמר רבן.

גם בתערוכה השלישית, של שושנה היימן, יש חידוש. היימן, אמנית ותיקה וידועה, שינתה כיוון בעקבות ביקור טראומטי בארץ הולדתה, גרמניה, אותה עזבה ב-1933. בתערוכה תלויות יריעות בד שחורות בגודל ממוצע של חמישה מטרים על שני מטרים, עליהן שרטטה היימן צלליות של כיסאות ושולחנות. היימן מכנה את עבודותיה “שדות שחורים”, והן מזכירות סצנות מההצגה “הכיתה המתה” של תדאוש קנטור. בהצגתו העלה קנטור כיתה של ילדים מתים, שחזרו לרגע לחיים, והם משחקים ומתקוטטים כאילו לא עברו עליהם מאורעות המלחמה. היימן, בדרכה, מציגה פיסות מציאות דומות: כיסאות, שולחנות, כלי אוכל וחפצים אחרים, המרכיבים את תמונת הבית שאיננו עוד, ושנמצע, לכל היותר, בזיכרון, בצורה של צלליות לבנות על רקע שחור. זו תערוכה .חזקה, שכדאי לראותה

(על התערוכות: אלי גרוס- “מפגש סדר באי סדר”. אוצר: ויקטור פרוסטיג

שושנה היימן- “שדות שחורים”. אוצרת: מרים טוביה- בונה

“מבפנים”- תערוכה קבוצתית. אוצרת: רבקה מאיר

)