שושנה הימן.

גדי חלה: 

הוא שכב במיטה ואמר לעצמו – כמה עצוב לי. לחברים שלי אסור לבקר אותי, אני חולה. אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג’מה שלי, אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי. 

פתאום –

בשורות אלו, הפותחות את הסיפור הלירי שמוליקיפוד, מכניס אותנו הסופר  כוש מיד לאווירה המיוחדת של יצירתו, הספוגה עצב, המתפתח באופן דיאלקטי לשמחת חיים, המגיעה לשיא של התרוננות והתפעמות רגשות נשגבת, עילאית, במשפט הבא לאחר כך, כאשר גדי והקיפוד שוכבים לישון:

יופי כשחברים ישנים ביחד באותו חדר!

הבה ננתח משפט-משפט ונראה כייצד מגיע הסופר, ע”י שימוש בכלי-הלשון, וע”י יצירת הרמוניה מסוימת בסדר המילים והאסוציאציות הקשורות בהן – לידי הבעה מושלמת ותמציתית של הרעיונות אותם ביקש לבטא.

“גדי חלה“. מכאן אנו למדים שקודם לכן היה בריא: אולם ברגע זה אין אנו מתעניינים בכך. גם אם נתעלם מן התוכן – הרי צרוף שתי המילים “גדי” ו”חלה” יוצר מיד קשר אסוציאטיבי שכולו רוך, עדינות, חמלה, חיבה, חסד, רחמים. עצם בחירת השם “גדי”, המזכירה כדי רך ותמים (הגדי של משה, הגדי של דוד: כמו כן הגדי שבשירי ערש) – מעידה על האינטואיציה האטימולוגית של הסופר. אילו היה כותב “ראובן”, למשל, הרי הרי”ש היתה יוצרת רזונאנס של פחד, כמו ב-רעם, רכבת, רומבה, ריאו-דה-ז’אנרו וכ’. המילה הסמוכה ל”גדי” היא “חלה”. אף זו מילה רכה, המורכבת מן האותיות הרכות חי”ת וולמ”ד. הצירוף יוצר איפוא בקורא אמוציה תנוחתית משוחררת, בדומה להרגשת אדם לאחרת מקלחת קרה ביום חמסין. לאחר “גדי חלה” באות נקודותיים, המשמשות הפסקה, במקרה שלפנינו – דממה. שורה זו מזכירה את הפתיחה ל”שיר הלילה לנודד” מאת גיתה: “על פסגות דום”. כמו כן את השורה האחרונה – “תנוח גם אתה, חכה עוד מעט”. מן הראוי לשים לב שגיתה הכניס בשורה זו פעמיים את האות חי”ת, המציינת תנוחה, כמו בסיפורו של כוש.

השורה הבאה: “הוא שכב במיטה ואמר לעצמו”. שורה זו מורכבת משני חלקים: הוא שכב במיטה \ ואמר לעצמו. חלק ראשון פתוח, חלק שני -סגור. שורה זו יותר דינאמית מן הראשונה, כיוון שבה מתחילה העלילה.

לכאורה אפשר היה לשאול – למה צריך היה הסופר לכתוב “במיטה”. אילו היה כותב “הוא שכב” בלבד, היינו מבינים לעצמו ששכב במיטה. אולם דווקא כאן מתגלה חוכמת הצירופים של המשורר, היודעת להקנות לכל מילה את משקלה המיוחד. המילה “במיטה” מוסרת את תמונת עולמו של הילד הנמצא במעין אנקלאווה בניגוד לרצונו. זהו עולם מסוגר ומבודל מן העולם החיצוני, ויחד עם זה עולם של “יצרים מודחקים”, לפי הגדרתו של פרויד. במילים “ואמר לעצמו” – מביא אותנו הסופר לידי הזדהות עם הסיטואציה הנפשית המוגדרת מאוד, כיוון שאם אדם מדבר אל עצמו – הרי זה סימן מובהק שאין לו אל מי לדבר.

השורה השלישית פותחת במילים – “כמה עצוב לי“. מילים אלה מזכירות מאוד את המשפט “אינני יודע מדוע אני עצוב כל כך” בשירו של היינריך היינה. המילה “כמה” מרמזת על ריבוי והמילה “לי” – על ייחוד. בשלוש מילים אלה ישנה הרמונה אסתטית צרופה שקשה למצוא דוגמתה. זהו יופי עצוב, סתווי, ספוג חן של פשטות, המצטרפת ממילים יום יומיות כביכול אולם יוצרות אטמוספירה של קדושה עילאית.

היש בזה משום דיקאדנס? לדעתנו – לא. מצבו של הילד כאן אינו דומה למצבו של ק. ב”המשפט” של קפקא. עצבותו של הילד אינו נובעת מפסימיזם שאין לו מוצא. הילד מחפש חברים והוא מוכן למצאם בכל ברייה. העצב – יש בו יסוד החולף; החברות – יסוד הנצחי. הסימן המובהק ביותר להשקפת עולמו והאופטימית של החבר הן המילים – “החמורים על הפיג’מה שלי“. חמורים – כסמל של חומריות, כלומר – ממשות, בשר ודמיות, צמידות לחיים.

הקטע מסיים שוב במילים “כמה עצוב לי”. כאם אתה מגלה בגרות הביטוי של הסופר. הרישא והסיפא סוגרים את המעגל, שהוא מעין מעגל ההוויה כולה. זוהי הרגשה קוסמית, מעין זו שמוצאים אצל רליקה בשיריו האחרונים.

לבסוף – כפי שציינו לעיל, אנו מגיעים אל המשפט שהוא היפכא-מיסתברא של ההתחלה, ויוצא עמה אחדות ניגודים מופלאה:

יופי כשחברים ישנים ביחד באותו חדר!

כאן – השתחררות גמורה מן הגישה האסתטית הצרה, וזניקה אל גבהים בקרשצ’נדו עז, המגיע אל שיא ההתפעמות, הנובעת מהרגשת האחווה ההומאנית חובקת הכל! זוהי שירה של נצחון החיים על המוות, נצחון השמחה על העצב. נצחון החברות על הבדידות. במילה אחת – נצחון האדם.

ניתחנו כאן רק משפטים בודדים אחדים, כדי להראות כיצד התכונות הצורניות של “שמוליקיפוד” יוצרות, בהתמזגותן הכוללת, אווירה של חיוב-החיים, וממילא – אמונה בנצחון הסוציאליזם, שהיא אופיינית כל כך ליצירתו של כוש כולה.