שושנה הימן.

מסביב לפסל רודולף לחמן, איש ירושלים, התרקמה אגדה עוד בחייו: הוא ענק בגופו- אך מעדיף ליצור לא פסלי ענק (“בעלי חיים בגודל טבעי? גועל נפש! ומה יהיה על האינטימיות?”), כי אם ציפורים או עכברים ליליפוטאניים. אם כי הוא יושב בארץ זה למעלה מ-25 שנה עוד לא למד את שפתה, ואעפי”ב הוא נחשב לאחד המורים המצוינים הקפדניים ביותר במקצועו.

המודל המת

רודולף לחמן נולד לפני 55 שנה בברלין. “התחלתי- כמו כולם. הייתי צעיר. לא אספר הרבה. בגיל 16 אימצה אותי משפחת להמן. ומאז נקרא שמי רודולף להמן. את בית הספר עזבתי במהירות האפשרית. השתלמתי במשלחי יד רבים ככל האפשר: למדתי נפחות, סתתות, קרמיקה. כבן 20 נתקבלתי באולפנו של פסל החיות לודוויג פורדרמאייר. לא שמעת עליו?  ייתכן מאוד, שמו אינו מן המפורסמים ואעפ”כ: בעיני הוא נשאר גדול פסלי החיות, גם כיום לאחר 35 שנה. פורדרמאייר התרכז בעיקר על הפרט, אך לא שכח להרגיש את הצד הנפשי, רגיל היה לעבוד עם מודל, אם כי המודל שלו נפח את רוחו, כרוב המקרים, עוד בשעת הפיסול. יום אחד עצר ליד תבליט מעשה-ידי אביו ואמר: “עבודה זו עיצב אבי ישר בעץ, מבלי שנסתייע במודל או ברישומים מן הטבע”. אז נעץ את עיניו והוסיף: “ואני שוב מסוגל לכך”. אפשר שהיה זה באותו רגע שהחלטתי ללכת בדרך אביו. לעבוד ללא מודל, ולהתרכז במהות שבבעלי החיים…”

עולם החי ועולם האנוש

הנושאים שלו? עולם החי. כיצד התחיל להתעניין בחיות? “כילד הייתי בודד מאוד. למדתי להעדיף חברת בעלי חיים על חברת בני האדם”. מהו שקוסם לו כל כך בבעל החיים? “קשה להסביר זאת במילים. אינני סופר. קרא את “המטמורפוסות” של אובידיוס ותבין.” וגופו של האדם? “אינו מעניין אותי כפסל”. איזה סוג של בעלי חיים הוא מפסל? “את כולם- דגים, סוסים, כלבים, חתולים, חרקים וציפורים, הרבה ציפורים”. כלום אינו חוש לחזור על עצמו? סוף סוף מה ההבדל בין חמור אחד למשנהו? “מה ההבדל בין אדם אחד למשנהו”? אני מוחה: זה דבר אחד! “זה בדיוק אותו הדבר!”

פעם היה מצייר. כיום הוא מקדיש את כל זמנו לפיסול- בכל תופעותיו. הוא עובד באבן, בעץ, בחמר, בעופרת, בגבס, במתכת ובטיראקוטא, (היקר והמפורסם בחומרים, השיש, נעדר מרשימה זו: “אין רגליים לסברה, שהפסל חייב לגאול ברעיונו דווקא את השיש”, מחייך להמן).

הכל תלוי בחשק

מצבות? הוא עושה אותן- כשהוא מקבל הזמנה. “אינני עקשן”, טוען להמן. “עלי לחיות, להתפרנס”, כשהזמינה אצלו הנהלת האוניברסיטה העברית, מצבה לגן קריית האוניברסיטה החדשה, הקים לה- מצבת אבן של ברווז ענק. אך זה היה דבר יוצא דופן. “בימינו עולה האבן הון תועפות. איזה אדם פרטי יכול להרשות לעצמו הקמת מצבה בגנו?”

הוא עובד- בהתאם למצב הרוח שלו. כשבא לירושלים ב-1937 (קרוב לארבע שנים עשה בחיפה וביגור) עסק בעיקר בקרמיקה. ואז בא לבית המלאכה של זינגר, וריח טוב, ריח עץ הזית עלה באפו ולהמן התחיל לעבוד בעץ. הוא היה חותך את חיותיו הקטנות במהירות הבזק. כמה מהם אתה מספיק ליום? חמישה? עשרה? “אפילו יותר”, משיב להמן, “כל זמן שיש לי חשק. כשאין לי חשק אני יכול לעבוד יום שלם על עכבר קטן שכזה-ובסופו של דבר הוא נשבר בין אצבעותיי”.

עלינו להתחיל מא’-ב’

אם כי שמו כמורה יצא לפניו, הוא אינו קשור לשום בית ספר (בגלל קשיי השפה), אלא מעדיף לקבל תלמידים פרטיים בביתו: “כישרונות לא חסרים אצלנו”. אומר רודי להמן, “אך רובם אינם מחזיקים מעמד. אין אצלנו מורים המסוגלים לתת לבני הנוער בסיס יציב עליו יוכל: להמשיך לבנות ולהתפתח. מה עושים הנערים הללו? רודפים אחרי האופנה והסנסציה, ומחקים את הסגנון המודרני ביותר. לא- אינני מבטל את ערכה של האמנות המופשטת, אני עצמי התלבטתי בה לא פעם- אך החלטתי: זה לא בשבילי. האמנות האבסטרקטית היא תוצאה טבעית של התפתחות האמנות באירופה. אך אותנו איננה הולמת, וכי מה ימריץ אותנו להקים כאן, בארצנו, את חורבותיה של תרבות זרה, גוססת. אנחנו עם הכובש את אדמתו מחדש. שיחק לנו המזל ויש לנו א’ שעליו נוכל להקים ב’ וג’, יש לנו מזל שיושבים בקרבנו אנשים שהביאו אתם יסודות אלו. כל מה שמורה יכול לעשות הוא- ללמד את יסודות הצורה והצבע. מה יעשו תלמידו בצורות שסיגלו לעצמם- זאת ילמד העתיד”. “הוא אינו מלמד שיטה, כי אם שליטה-שליטה טכנית בחומרים ובכלי עבודה”. מספרת הבכירה בין תלמידותיו של להמן, שושנה היימן. “טענתו : אי אפשר לעשות אמן. אפשר למסור לו יסודות טכניים ועל יסודות אלה ימשיך לפתח את אישיותו- אם מצויה לו כזאת. במשך חודש-חודשיים הוא מעביד את תלמידיו בפרך, בא אליהם בדרישות קיצוניות, תובע שיתרחקו מכל תוכן בתרגיליהם, ויתרכזו אך ורק על צורות גאומטריות. הוא אינו מרבה בדברים, ומה שהוא אומר אינו נתפס בנקל. יש לו תלמידים שאינם מבינים אף מילה גרמנית- ובכל זאת נוצר קשר אינטואיטיבי. על סמך העבודה המעשית שהוא עושה אצלו, משתלט התלמיד על החומר. אין ספק”, אומרת תלמידתו. “הוא מורה יחיד במינו”.