שושנה הימן.

לבוש במכנסי עבודה כחולים וחולצת חאקי מתהלך עפרון בבית ומסביבו באגרופים קמוצים וארשת של עקשנות זועמת שאינה חולפת אלא כשהוא מדבר על אמנות, וחוזרת בו ברגע שהוא מתחיל לדבר על המוזיאון. עפרון ויתר על קריירה של אמן בשביל להתמסר לרעיון המעניין- רעיון של טירוף הדעת במקצת לבנות מרכז של אמנות בעמק בית שאן. מבית הוריו בוילנה . דרך חיי קיבוץ והצבא הבריטי בא עפרון לבצלאל למד לימד ועבד למחייתו. וכאשר הוצע לו לבסוף התפקיד בעין חרוד קפץ על הסיכוי לעשות למען המשימה העיקרית שיעד אתר למוזיאון זה- לפתח אוסף של אמנות שיצרו יהודים במאה השנים האחרונות. התערוכה המוצגת עכשיו בעין חרוד היא חלק מתוכנית מרובעת לציון שנת העשור בשדה האמנות. ק. כץ הכין בבצלאל תערוכה של גרפיקה ואקוארלים, א. קולב הקדיש את מאמציו בתל אביב לסיכום ההישגים בתמונות שמן. א. שיף ארגן בחיפה תערוכה של צילום קרמיקה וטקסטיל עפרון בחר בענף הפיסול.

הדרך שבה אירגן עפרון את התערוכה תשמש ודאי נושא לוויכוחים. ביחוד בין האמנים לבין עצמם. הוא חילק את האוסף לשלושת מדורים, ומכלל מאתיים האנשים בישראל העושים בפיסול בחר כארבעים אבל אל אנשים שאפשר לראותם כאמנים רציניים ולא חובבים. לא השארתי מבחוץ אף אמן אחד. אומר הוא ייתכן שאילו הייתה הבחירה בחירה אישית שלי ולא לתערוכת העשור, הייתי אולי פוסל אחדים. דומני כי בחרתי את היצירות החשובות ביותר. ולאו דווקא מאלה שנעשו בעשר השנים האחרונות. כמה מן האמנים שבחרתי קומתם ידי יצירות קודמות שלהם. חסרה לי לדעתי רק יצירת פיסול חשובה אחת . פסלו של דצינגר “נמרוד” פסל שציין נקודת מפנה באמנות הפיסול שלנו.

המדור הראשון מורכב מיצירותיהם של אמנים הקרויים של זקן פסלי ישראל יעקב לוצ’אנסקי. יצירה מצוינת החורגת מן המסגרת כאן. אף אחד מן הפסלים במדור זה אינו מבקש לפאר את העבר יותר מאשר ביחס להווה. יש כאן צורות מצוחצחות מאוד, הרבה יותר מדי שכלול לא מעניין. על ידי חלוקת התערוכה לשלושה מדורים הצליח עפרון לעשות במדור זה את הכל לכל המעוניינים בלי לעלוב איש. אף שהמדור הוא אולי פתיחה לא מעניינת ביותר לתערוכה מעניינת מאוד.

הקבוצה השנייה מרוכזת סביב פסל והמורה רודולף ליהמן. אחד מגדולי הפסלים בישראל. שייתכן והוא ידוע לציבור הרחב פחות מאשר כמה מן התלמידים שלו. כאן, ובייחוד ביצירותיו של לייהמן עצמו יכול המבקר לראות מן המופלא איך מתהווה מיזוג יחסים צורה וחומר, עד שאתה שוכח כמעט היכן צורה והיכן חומר, היכן מתחיל וגומר הטבע והיכן עושה את שהו האמן. אחת היצירות הלוכדות ביותר את העין דור זה היה “מתחילים” של שושנה היימן פסל מהגון מן הסתם אחת היצירות הכנות והפשוטות המבטאות את מציאות עשר השנים האחרונות בנייה בישראל. מליצות ודברים מצוחצחים מדי מעל עד מהרה. אבל יצירת אמת של אמנות בדומה לפסל שושנה היימן, מוסרת לנו הרבה יותר על מה שנעשה בעשר שנות קיומה של ישראל. אסור שיצירה זו שתחזור לביתה של האמנית – מקומה בבניין ציבורי גדול בישר למשל בבית ההסתדרות בתל אביב. בחדר החוצץ שבין המדור השני והמדור השלישי ישנם כמה פסלים מעניינים כמו הריקוד בפלסטיק זהרה שץ, אבל אנו נמשכים ביותר אחרי שתי יצירות של יוסף בן צבי המנוח: האחת היא ראשו האכספריוניסטי מאוד של אהרן מסקין והשניה “זעקה” יצירתו האחרונה של בן צבי וממנה אנו לומדים כי בתקופת חייו האחרונה עלה האמן על הדרך לאבסטרקציה צרופה. במדור השלישי מיוצגים האכספרסיוניסטים. האבסטרקטיים. בעיקר אנשי קבוצת “אופקים חדשים” בין המוצג כאן פסל של דוד פלמבו אמן שחי בהתנזרות גמורה מהציבור ואיש לא ידע עליו עד שהוזמן על תערוכת העשור, ושם הצליח בקונסטרוקציה שלו ובלט במדור הבריאות.

29.08.1958