שושנה הימן.

הגעתה של שושנה הימן לאוניברסיטת חיפה היא בגדר נס קטן. שום דבר לא ניבא את הזיווג בין אמנית מדור המדינה לחוג החדש, אשר עמד על סף פירוק שבע שנים בלבד לאחר הקמתו. עם ניסיון מועט בהוראה, וללא היכרות קודמת עם האקדמיה, צללה שושנה, ראשה כרובה, לתוך תהליך ההקמה של המדור החדש ליצירה, שהחל לפעול בחוג לאמנות בשנת 1976. מפליא הדבר איך בחושיה המחודדים הצליחה לקבץ סביבה קבוצת אמנים, שיש ביניהם זיקה וקשר, ולכן יכלו לשתף פעולה ברוח טובה. קבוצת האמנים שהיא הביאה, אשר הטביעו חותמם על החוג במשך תריסר השנים הבאות, שיקפה משהו מרוחה של האישה שבחרה בהם: אמונה באמנות שצומחת כאן, מן האדמה הזו; זיקה עמוקה להיסטוריה של האמנות, עתיקה כחדשה; ורצון עז ליצור בית ספר בעל רוח אחרת, פחות ביקורתית ויותר פלורליסטית. אנשי הצוות שקיבצה סביבה, אברהם אופק, חנה חר”ג-צונץ ורעיה רדליך, אשר אינם איתנו עוד, ועימם מיכה אולמן, אבנר כץ, יפתח ברקין, דורון בר-אדון, בתיה איזנווסר-ז’אנקור והח”מ, האמינו כולם בתום לב ביכולתם ליצור מרכז אמנותי, חי ופועם, בין כותלי האוניברסיטה.

הרבה מאמונה זו חבים אנו לשושנה הימן. אף על פי שעמדה בראש החוג שלוש שנים בלבד (1979-1976), הייתה רוחה הפוזיטיבית מנוע עיקרי לחיפושי הדרך שהיו מנת חלקנו בשנים הראשונות. הייתה בה שמחה עזה להקנות דעת, לראות צעירות וצעירים רוכשים כלים לעשייה, ומעל לכל הייתה בה סקרנות אמיתית לאנשים שבאו מרובדים שונים של החברה הישראלית: לבני קיבוצים כמו לתלמידים דרוזים וערבים, לבוגרי מגמות לאמנות מהערים הגדולות כמו גם לסטודנטים שבאו מעיירות הפיתוח. האמונה באדם ובכוחה של האמנות לשנות אותו – הפעימו אותה. היא האמינה באמת ובתמים ביכולתה של האמנות לשנות את החברה, אפילו ליצור חברה טובה יותר.

אין ספק בדבר שהרוח שהביאה לאוניברסיטת חיפה הייתה הסיכום הממצה של תולדות חייה, חיים שאצרו בחובם סיפורו של דור שלם: עלייה ארצה מגרמניה הנאצית כילדה בת עשר, התבגרות ארץ ישראלית, כמעט צברית; לימודים בבצלאל בימי ראשית מלחמת העולם השנייה, תחת הנהלתו של מרדכי ארדון, ואחר-כך צמיחה לצידו של המורה הדגול רודי להמן; לימודים באיטליה בשנות הארבעים המאוחרות, תוך שירות במחתרת ההגנה, ואחר-כך בצה”ל; קריירה של פסלת צעירה, הקרובה להשקפה הכנענית, הסוללת את דרכה האמנותית בשנות החמישים תוך כדי בניית חיים משותפים עם המשורר ט. כרמי. במשך כל השנים לא חדלה ללמוד ולהתפתח: היא למדה גם באקול דה בוזאר בפריס, השתתפה בסימפוזיונים בינלאומיים לפיסול וערכה מסעות רוחניים למדינות קרובות ורחוקות, כמו מצריים, יפן ומקסיקו. כל השנים כתבה פרוזה ושירה, וראתה עצמה כאחת מכמה, הנושאים בעול כינונה של האמנות הישראלית.

ביצירתה האמנותית בפיסול, באסמבלאז’, בציור, בקולאז’ ובחיתוך עץ, חתרה שושנה הימן תמיד לביטוי צורני מצומצם, תמציתי. השאיפה אל הרוחני באמנות, אל הנשגב ואל האלמוות הייתה המוטיב המרכזי בעשייתה. הכלים והחומרים ששירתו אותה היו תמיד ראשוניים וארציים: פטיש ומפסלת, עץ ואבן, גיר לבן ופחם, הצבע השחור והצבע האדום. בין אם היו אלה דמויות האדם הבודדות, הגושיות, שאפיינו את יצירתה המוקדמת, או הכיסאות, המזבחות והקברים שאכלסו את עבודתה המאוחרת, כולם היו מינימאליים, מוצקים ולא ספציפיים: היה בהם ממבע האין סוף של אמנות מצרית ומכובד הראש של אמנות גרמנית. חילופי הסגנונות במשך השנים לא גרעו מן המהות העקרונית: אמנות היא עניין רציני מדי מכדי שיעסוק בחולף, בזמני ובאופנתי.

מסיבה זו טוב הדבר שיצירתה מוצגת עתה במוזיאון הכט. כאן, בין הגלוסקמאות מבית שני לאנתרופואידים מדיר אל-בלח, בין עוגנים פניקיים לעשתרות כנעניות, נראות יצירותיה כמי שמצאו את מקומן הטבעי. כעת ניתן לראות אותן מעבר לזמן עשייתן ומחוץ להקשר של אמנות זמננו. בדומייה של חדרי המוזיאון המשלב אמנות ועתיקות מאגן הים התיכון, אפשר לבחון מחדש את גוף יצירתה של שושנה הימן, ולחבר אותו כחולייה נוספת אל הרצף התרבותי הארוך של אזורנו.

—

בשם אוניברסיטת חיפה והחוג לאמנות אני רוצה להודות לאוצרת התערוכה, בוגרת החוג לאמנות-יצירה, שיר מלר-ימגוצ’י, על עבודתה הנאמנה ועל מסירותה הרבה ליצירתה של שושנה הימן. תודה מיוחדת למנהלת ואוצרת מוזיאון הכט, הגב’ עפרה רימון, על היזמה להצגת התערוכה ועל השליחות ההיסטורית שהיא מוצאת בעבודתה.

תודה לכל העושים במלאכה