שושנה הימן.

פסל משנת 1949 קרוי “אחרון הל”ה”: הפסלת, אשר דני מס, מפקד הל”ה, היה בן דודה, עיצבה נער כורע ברך וכף ידו האוחזת באבן שנותרה נשקו האחרון. משמעותי ראשו של הפסל, השייך כיום לאוסף יד-לבנים בפתח תקווה: זהו ראש בעל נוכחות פרימיטיביסטית עזה. מצח קצר, אף פחוס, ראש דנציגרי מאד, אם חושבים על “נמרוד” שלו. וגם אבר המין שלו נימול (בדומה ל”נמרוד”), ושוב כפות הידיים וכפות הרגליים הגדולות המוכרות לנו. אמרנו “נמרוד”, ונוסיף שחלק מפסליה של שושנה היימן מתקופה זו אכן פורסמו בחוברת “אל”ף” של התנועה הכנענית. הפסלת הזדהתה באותם ימים, כצעירים רבים בארץ, עם רוח ה”כנעניות” וחשה קרבה לעקרונות התרבות האזורית והמזרחית. כאן זרעי התקרבותה המאוחרת הרבה יותר לפסח בר-אדון.

… בימים אלה הגיע לבית פסלה של שושנה היימן, המתאר את אחרון הלוחמים של הל”ה. והוא מבוסס על אגדה המהלכת בין הכפריים הערביים, שישבו לפנים בעמק האלה. אותה אגדה מספרת על הלוחם, כי באין נשק בידו, ידה אבנים בהמונים, הקרבים אליו- וכך מצא את מותו.