חוה מחותן.

הנכנס לתערוכתה של חוה מחותן ניצב קל מהרה אל מול שני טורים של מעין דמויות אנוש, שחורות ולבנות. הדמויות הלבנות העשויות גבס, הן מלאות ונפחיות: השחורות נוצרות על ידי חיתוך תלת-מימדי בין שני אלמנטים שטוחים המהווים צלליות של הדמות האנושית במבט מלפנים ובצדודית. אלה הם שני ביטויים משלימים של נפחיות פיסולית. האחד מסורתי במהותו בעוד שהשני ביטוי מודרניסטי הנשען על הגדרת חלל בציור ובפיסול הקוביסטיים. עם זאת, אין הם שונים כל כך זה מזה מאחר ושניהם גם יחד מגדירים גישה מושגית המחייבת את הצופה להתייחס לתוכנן האמיתי של הדמויות מבלי לנסות להעריכן על פי מידת קרבתן או ריחוקן מן הצורה שבטבע. נטולות גפיים תחתונות ומוצבות על גבי כנים עשויים מסגרות ברזל, הדמויות נטועות במקומן. רמז לקיומן של ידיים הדבוקות לצדי הדמויות הלבנות אין בו כדי לשכנענו שהן יכולות לבצע דבר כלשהו בעזרתן. הראשים נטולי פרטים: אין בהם פיות או אזניים, וגם האף קיים רק כאלמנט ארכיטקטוני המגדיר את מיקומן מול העיניים. אך אלה קיימות ללא עוררין. מודגשות בתוויהן ובצבען אל מול הריקנות והאנונימיות האופפות אותן, העיניים מהוות את הבסיס למערכת יחסים מושגים מורכבת בין הדמויות לבין הצופה. הדמיון מתחיל ונגמר בכך, שהן מתבוננות בנו בעת שאנו צופים בהן. אך אנו מתגדרים בייחוד ובאיפיון אינדיבידואליים ואילו הדמויות נשארות אנונימיות. אנו יכולים לנוע סביבן בעוד הן רק מלוות אותנו במבטיהן. אנו מדברים, שומעים ומגיבים, פעולות שאינן בתחום יכולתן (אין בהערות אלה משום התייחסות “פואטית” או מטאפורית, אלא הבחנה שתופסת רק במישור המושגי כפועל יוצא של האמצעים הצורניים פיסוליים המגדירים את תכונותיהן של הדמויות). אך יחד עם זאת, בעצם נוכחותן הייחודית, מגניבות הדמויות אל לבנו הרהורי תהייה עד כמה מהוי השוני בינינו לבינן בסיטואציה זו, אליה נכנסו זה עתה. ואולי אף יש בנוכחותן משום הוראה אילמת האומרת, שכל מה שעלינו לעשות הוא להביט ללא אומר.

עדים אלמים אלה, הדמויות השחורות והלבנות, מגדירים את יחסנו לשאר המוצגים ומעמידים אותם על מישור של הדדיות המבט. הדדיות זו היא חלק בלתי נפרד מחוויית התערוכה, בעצם מחוויית יצירתה האמנותית של חוה בכללה, מאחר והיא מגדירה את מצבו של הצופה כפולש או מציצן החודר למקןם פרטי מאד. הישויות שבמקום זה אינן יכולות להתנגד לפלישה זו או להביע תרעומת, הן רק מחזירות מבט. תחושה מעין זו .קיימת אף אם ישויות אלה לא נחנו בעינים או בכל פרטי גוף אחרים, ואפילו אם הגדרתן האנתרופומורפית אינה חד-ערכית, כאותם בולי עץ המונחים מתחת ל״גשר״ או על גבי ״מיטות״ בתערוכה זו, או המוטלים על גבי יריעת ברזנט בתערוכה קודמת (שדה, 1984). כאן גם ניתן להרחיב את הגדרת אופי התערוכה ולראותה לא רק במונחים של מיצב אלא של מיצג או אף תיאטרון, אפילו שאין כאן תנועה או דיבור. בעצם מהותו התיאטרון מבוסס על מודעות הדדית של שחקן וקהל׳ בין אם המדובר כריטואלים דתיים בחברות פרימיטיביות או בריטואל המהווה בסיס לתיאטרון היווני הקלאסי ניתן לראות במקהלה בתיאטרון היווני את האלמנט המגשר בין הקהל לבין הפעולה הדרמטית, מאחר והמקהלה המדברת בקול אחד נותנת ביטוי על-אינדיבידואלי לאמונות, לדעות, לרחשי לבו של ציבור הצופים. המימד הריטואלי והקמאי קיים בעבודות קודמות של חוה מחותן, כגון “שולחן” (1984), יצירה שבה בולי העץ עטופים בצורת מומיות קטנות או צלמים נראים כערוכים לביצוע טקס דתי כלשהי(באותם בולי עץ עטופים או באחרים הדומים להם נעשה שימוש גם ביצירה בשם “קן” [1986] המוצגת בתערוכה הנוכחית). שורת העדים כמוה כמקהלה בתיאטרון היווני, מסתכלת בדרמה המתרחשת לנגד עיניה, אך בניגוד למקהלה, קולה לא נשמע. יש להזכיר גם את המסכות שהאמנית הציגה לאחרונה ומציגה גם הפעם, אשר גם בהן יש איזכור כלשהו למסכות התיאטרון היווני, אך בעוד שבמסכות אלה בולט במיוחד הפה הפעור, במסכות של חוה מחותן בולט חסרון הפה. אכן, כאן המדובר בתיאטרון לא מילולי שבו כאמור, דרך הדדיות המבט מוגדרים מצבו של הצופה והיחס בינו לבין המוצגים.

בדיעבד נראה לי, כי תחושות אלה המתעוררות בי עתה ביחס לעבודתה של חוה מחותן אינן שונות במהותן מאלה שהיו לי קודם לכן לגבי יצירתה, אף כי באופן פחות מוגדר, וכי שורה זו של עדים אילמים מהווה אכן אזכור נראה לעין לזרמים טמירים יותר שעיצבו את יצירתה בעבר. החל בתערוכתה בגלריה לאמנות ע׳׳ש אברהם ברון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (1984), ניכרת ביצירתה יותר ויותר המגמה למחזור חומרים, כלומר, להשתמש מחדש בחומרים ובאובייקטים מתערוכות קודמות ומשנים עברו, תוך הגדרתם במערכת הקשרים שונה במידה זו או אחרת. אם עד אז הדגש היה על העצם הפיסולי הדיסקרטי והייחודי, האובייקט הקיים קיום עצמאי ללא כל קשר לסביבתו, הרי שעתה ניתנה יותר חשיבות לתצוגה ולקומוניקציה, תוך התייחסות גוברת והולכת למיקום, לסביבה, לדרך הגישה לפסל או לאובייקט הפיסולי ולאופן ההתבוננות בו. גישה זו מזמינה יותר מחזור חומרים ואובייקטים אשר כמוהו כשימוש חוזר באביזרי במה. ומעבר לכך, אין המדובר רק במחזור פיזי של אובייקטים כגון גזעי עצים, אלא גם מחזור, במובן מסוים, של דימויים, כלומר, שימוש מתמשך במערכת דימויים עתירי משמעויות. יש להדגיש, יחד עם ואת, שאלה אינם נשארים תקועים במשמעותם המקורית אלא מוסיפים על גביה מידי פעם מובנים חדשים הנובעים מן הסיטואציה החדשה בה הם מצויים. ומכאן השימוש החוזר ונשנה ב״מסגרות” שונות, כגון “הקן” יריעת הברזנט, השולחן או מיטת הברזל החלודה, לא רק כאובייקטים אלא גם כנושאי תכנים שונים.
הגדרת מצבו של הצופה בתערוכתה של חוה מחותן במונחים של הדדיות המבט רומזת כמובן על הקשרים אנתרופומורפיים שונים, ומעלה את שאלת הדימוי האנושי ביצירתה. כבר ציינתי בעבר, כי ניתן לראות בעבודתה מעין מעגליות או תנועות מטוטלת בין הקשרים ייצוגיים או הבעתיים לבין החווה הפורמלית הטהורה, תוך שמירה על איזון דינמי בין שני קטבים אלה. כך מוצאים אנו ביצירתה של חוה מחותן בשנות השישים מעבר מן התיאורי והפיגורטיבי בהקשרם לגוף האדם, לצורות מופשטות יותר אשר עדיין מעבירות תחושות של גוף חי. מאוחר יותר מבוססת עבודתה על יצירת ניגודיות בין הגורם האנושי לבין תקר צורות הבנויות על שפת פיסול עצמאית. בסוף שנות השבעים מגלה יצירתה מעבר לתפישה רחבה המבוססת על מעורבות בנוף הפיזי והאנושי תוך העברת בעיות אנושיות ותחושת מקום חריפה בעזרת צורות מופשטות וצירופם של חומרי פיסול שונים. המקום כיישות פיזית ואנושית הופך בתחילת שנות השמונים לנושא המרכזי בעבודותיה הסביבתיות, אך יחד עם זה מסתמנת התערוכה באוניברסיטת בן-גוריון והעבודה הסביבתית שבוצעה בארוע “הר-סדום” (1984) כנקודת מהפך – כעין שינוי כיוון בתנודת המטוטלת – ומעבר למערכת דימויים המבוססת על אפיונים אנתרופומורפיים. בעבודה בשם שדה הונחו בולי עץ ללא כל סדר מוגדר על גבי יריעת ברזנט ירוקה, עם שקי חול המונחים האחד על השני אשר יצרו מעין חומה נמוכה הסוגרת על אחת מפינות היריעה ונמשכת לאורך אחת מצלעותיה. כאן צמח האפיון האנתרופומורפי מבולי העץ הקצוצים, אשר צורתם, המזכירה צורת טורסו (פסל גוף ללא ראש וגפיים), מעבירה תחושת מוות וקיטוע, ואפילו מרמזת על צורתה של גופה בתכריכים. האסוציאציות הצבאיות שעוררו שקי החול בצבע חאקי תרמו אף הן לתחושת הפאתוס של היצירה. בהר-סדום 84′ יצרה חוה מחותן בתוך אפיק ואדי שטוח, מעין מבנה שתי וערב גיאומטרי, אשר כלל מספר שורות של גומחות מלבניות החפורות בקרקע ושקי חול מלאים אשר הונחו לצידה של כל גומחה. גם כאן נערכות האסוציאציות בכיוון הטראומות הלאומיות שלנו, אם כי לא בהכרח בכיוון הזה, אלא גם בהקשרים גריאטריים, בהרהורים על מהות הגוף הגשמי ובתהיות על החיים והמוות. בולי העץ העטופים בשולחן(1984) ובקן (1986) – מומיות קטנות או צלמים המונחים לפנינו במעין שלווה שבקדושה – מעוררים תחושת סופיות ופאסיביות, כפיה וכליאה, חניקה של פוטנציאל החיים. ב”גפיים”(1986-1985) לעומת זאת, פורצות צורות כלואות אלה משביין בזרם אדיר שלא ניתן לעצרו, שרק המומנט הפיסולי הקפיאו לרגע מסוים. חלקי הגפיים הבוקעים מן הקיר כאילו מרמזים על מצבור ענק של גפיים המצוי מן העבר השני. גפיים אלה אף הן שומרות על המתח הניגודי שבין החי לדומם או למת. צורתן מחקה את החי אך אופיין החומרי והטקסטורלי מעביר משהו מתחושת החומר הקר המאובן. גפיים אלה מייצגות קטיעות ללא סוף והשלמות או תחליפים מכניים לגוף החי; ויחד עם זה, הן מבטאות באופיין השוטף והמתפרץ מעין דבקות בחיים או אישורם.

מערכות דימויים אלה ממשיכות לתפוס מיקום מרכזי בעבודתה של חוה מחותן בשנים האחרונות. ביצירה כגון עבודת מיטות (1978)) מונחים בולי עץ מנוסרים, אשר קצותיהם צבועים באדום, על גבי מיטות בית חולים ישנות וחלודות. כאן עוברת בצורה הברורה ׳ ביותר תחושה חריפה של קיטוע אברים, וכאן גם טמונה הסכנה אשר חוה מתמודדת איתה בעקביות לאורך דרכה האמנותית בשנים האחרונות. המרחק בין הטרגי לסנטימנטלי כמוהו לעתים כחוט השערה. עבודתה של חוה אינה נופלת בפח זה של סנטימנטליות מאחר ומתקיים איזון מתמיד בין תגובה סובייקטיבית לערכים אנתרופומורפיים ספציפיים לבין תפישה אסתטית אובייקטיבית יותר של יצירת האמנות. עבודותיה טבועות בחותם גישות ואסטרטגיות צורניות המתעתדות לשמור על איזון זה ולמשוך על תחושותינו לעבר תחום חוויה ומודעות רחב יותר. לכן חייבים בולי העץ בעבודות השונות של השנים האחרונות לשמור על מיתארם הטבעי – על עצמיותם ה״עצית” כביכול – מבלי לתת משקל יתר לאופיים האילוסטרטיבי. קיומם של בולי העץ כאובייקטים ב”שולחן” (1984) וב”קן” (1986) מקבל חיזוקו מעצם מידתם הקטנה ממידת אנוש, מעטיפות העופרת הרקועה (שהן כה מנוגדות לתכריכים של ממש), וכן מסידורם על גבי שולחן או בתוך ״קן” או שובך עשוי ממדפי מתכת, המאפשרים את פתיחתם לבחינה או התבוננות אסתטית. תפיסה דומה מאפיינת את “גשר” (1988) , יצירה בה נוצר ריחוק אסתטי מסוים מעצם האפשרות לראות את בולי העץ מלמעלה. זווית ראייה לא שגורה זו מעוררת גם אסוציאציות ארכיאולוגיות הנקשרות לגשרים או מבנים דומים באתרי חפירות.

התערוכה מקיפה עבודות שנעשו בפרק זמן נכבד למדי, משנת 1985 ועד היום (או אפילו משנת 1984 , בהתחשב בעובדה שב”גשר” נעשה שימוש מחודש בבולי העץ אשר היו מונחים על יריעות הברזנט ב”שדה”). שנות פעולה אלה מציגות קו התפתחות עקבי הנשמר אף במסגרתם של חיפושים מתמידים אחר דרכי הבעה ייחודיות. דברים שכתבתי במאמר קטלוגי בשנת 1984 נראים לי היום נכונים יותר מתמיד : ״פתיחותן של היצירות נשמרת גם על ידי קיומם של מתח או איזון בין איכויות ניגודיות או דואליות (מכיל-מוכל ; פתיחות-סגירות; חוץ-פנים; צורה-חוסר-צורה ; דומות-שונות או אינדיבידואליות). ניגודים אלה מבטאים חווית מציאות רבת-פנים ודיאלקטית המאזנת את הסובייקטיבי עם האובייקטיבי בתפישת התבנית הבלתי-משתנה השולטת במציאות הפנימית והחיצונית כאחד, והנשמרת מעבר לפרטי הניסיון או החוויה האנושיים.״ וכך ניתן להעמיד ביצירתה של חוה מחותן את הסדר הגיאומטרי של המסגר־ת- מיטות בית החולים, הקן, הגשר, או אפילו הגריד ברמה הארכיטקטונית או הסביבתית ב”הר סדום” ‘ ־ אל מול הצורניות המשתנה וחוסר הסדר המאפיינים את התוכן הפנימי, את המבניות אל מול ה״בשר״. אך אין הדברים מוחלטים כל עיקר. קל יותר להבחין בין מסגרות הברזל המשמשות ככנים לדמויות השחורות והלבנות מאשר בין הדמויות עצמן. לא ניתן גם להדביק לכל בול עץ זהות אינדיבידואלית, וזאת על אף העובדה, שאין שני בולי עץ זהים. כלומר, עולם הדברים המשתנים, עולם ה״טבע״, מאופיין על־ ידי שוני והומוגניות גם יחד, ואילו עולם ה״תרבות,״ עולם מסגרות הברזל ומיטות בית לחולים, מציע גם השתנות או התיישנות בצורת חלודה וארוזיה. האנונימיות של המורפולוגיה האנושית והמאבק כנגד המסגרת באים לידי ביטוי באמצעים שונים לחלוטין מאלה שהגדרתי עד כה בסדרה של תבליטים המורכבים מלוחות גומי שחור, אשר עליהם מודבקות דמויות אנושיות קטנות ואנונימיות צבועות בלבן. הדמויות הקטנות, שכמעט נבלעות ברקע השחור, נראות בתנוחותיהן השונות כמבצעות פעולות לא מוגדרות. יש בכך חוסר תכליתיות, אך גם תחושת ערך המתבטאת הפעילות עצמה, ובחיובם של החיים שפעילות זו מגלמת. בכך גם סידרה זו מצטרפת לקודמותיה בחקר מהותו של האדם -תופעה מורכבת ורבת-פנים.