חוה מחותן.

“לקוואנה – מטאפורה פיסולית של אזור גיאופיסי כנושא פיסול

מעורבותי בנוף במרוצת שבע השנים שחלפו מוצאת ביטוי בשימוש בו כנושא לפיסול בדרך אנאלוגית. אני מנסה להפוך צורות קיימות להפשטות בעלות משמעות השומרות על תחושת המקום, אך למרות זאת מתייחסות לבעיות אנושיות. נושאים אחדים, שמקורם ברשמים מביקורי בפנסילווניה הצפון־מזרחית, מוסיפים להעסיק אותי, אך נבדלים מהשפעות קודמות בכך, שכל הנתונים הינם תת־קרקעיים, ואינם גלויים לתפיסה בלתי־אמצעית.

עמק לאקאוונה־ויומינג ברכס האפלאציים לובש צורת סהר דמוי קאנו. אך בהיות אורך העמק כ־90 ק״מ אין צורת הקאנו ניתנת לתפיסת העין האנושית. האיזור בסביבת העמק מורכב מרבדים של מינראלים בעלי דרגות קשיות שונות ובעלי צבעים מגוונים, שהתהוו במשך התקופות הגיאולוגיות השונות. אכן ריבוי הרבדים הקיימים בחלל ואשר התהוו לאורך זמן מדברים אל לבי. אולם מכיוון שהכל מכוסה באדמה ובצמחיה, אין רואים את הריבוד במלואו, אלא בדימיון בלבד. השינוי הגיאולוגי הטבעי האחרון באיזור זה התחולל לפני 14 אלף שנה עם הפשרת הקרחונים. אבל במשך 150 השנים האחרונות נגרמו שינויים גיאולוגיים ניכרים בידי אדם במאמציו לכרות פחם מבטן האדמה בחבל ארץ זה. כתוצאה מרשלנות ותאוותנות בכריית הפחם גרמו המכרות הנטושים להתמוטטות השכבות העליונות, והתוצאה : קרקע סדוקה, מבנים שוקעים, רחובות מבוקעים. בעשור האחרון יזמו השלטונות את פרוייקט ״מילוי מחדש” בניסיון להפחית את הנזק. מערבבים את מי־התהום בפסולת, שנשארה בערימות אחרי ההפרדה מן הפחם, ודוחסים את התערובת בלחץ בחזרה לתוך המכרות הנטושים. ושוב ישנו מצב לו אנו מודעים, לכאורה יציב, אבל למעשה מתרחשת פעילות של שקיעה או של מילוי מחדש, הניתנת לתפיסה רק באופן בלתי ישיר באמצעות עדות משנית. ומעל לכל, אף־על־פי שאין כורים כאן פחם מאז 1945, מורגשת נוכחות הפחם באיזור.
אלה הם איפוא הנושאים שבכוונתי לטפל בהם באורח דימיוני: צורת הקאנו על כל אפשרויותיה הפיסוליות, הריבוד הרב־גוני של החומרים השונים, מכרות הפחם מתחת לפני האדמה, ההת-מוטטות כהוכחה לשקיעה. מלבד עבדות נייר אני משתמשת, בנפרד או תוך צירוף זה לזה, במתכות רכות, בפלסטיק, בעץ ובאבנים מסוגים שונים, בעיקר בזלת, גרניט ואבן־סיד.
הרישומים, הפסלים, התבליטים והקולאז׳ים, שנוצרו בעקבות העיסוק בנושא זה, מוצגים בתערוכה המדגימה את התקדמות המבצע מתחילת הפרוייקט במאי 1979 עד היום, כולל חומר אינפורמטיווי על האיזור : מפות, דיאגרמות ותצלומים. היצירות עצמן מוצגות לפי סדר השלמתן. הצופה יכול לראות כיצד הצבעים בשטח השפיעו על בחירת הצבעים ברישום, והם מצידם הביאו לבחירת החומר ליצירה התלת־מימדית. או כיצד ההשפעה העקיפה של השקיעה נראית בפיסול כצורה בלתי־נראית בחומר אחד ונשקפת בצורות הניתנות לתפיסה בחומר אחר. התערוכה כעצמה איננה אילוסטרציה מילולית של טופוגרפיה ספיציפית, אלא תוצאה פיסולית של השפעת הטופוגרפיה הזאת על הדימיון.
ברצוני להקדיש תערוכה זו לסונדרה מאיירס, אשר בלי התמדתה ודביקותה השקטה לא הייתי מגיעה לעיר סקרנטון, פנסילווניה, וכן לכל אנשי עמק לאקאוונה חמי הלב, הנהדרים והמעניינים, אשר הרשו לי לחיות במחיצתם ונתנו לי את האפשרות לגלות את סודות חבל־ארץ זה. לומר את האמת — אני הורגלתי לנופים הדרמתיים של הנגב ושל סיני, היערות הנרחבים של פנסילווניה הצפרן־מזרחית נראו לי במידה ידועה מתורבתים, רכרוכיים וחסרי צורה — כעין ספוג ירוק. התכוונתי לבוא לפתיחת תערוכתי ״נוף הנגב” בקיססון קולג׳ ולצאת לניו־יורק. אבל סונדרה ומורי מאיירס, קארל וסקוטי נוירוט, דודו רדינגטון וידידיהם הפכו אותי לחלק מחייהם.

הוספתי לשהות אתם וחזרתי שוב ושוב למקום, שכה הלהיב את דמיוני. אני זוכרת, שישבתי עם מאיר אלפרין, תעשיין מקומי, ושוחחנו על עמק לאקאוונה. “תתארי לעצמך”, אמר, “עמק דמוי חרמש באורך כ־90 ק׳ימ, הלובש צורת קאנו, ששידרתו וצלעותיו הן מזרקות מים לבנים וגועשים.״ או טיול בחוצות העיר סקרנטון עצמה, עיר כל כך שקטה ומיושבת, כל כך חדורת אוירת בטחון וקביעות אך מתחתיה אורבים תריסר מכרות פחם נטושים ושוקעים, המרמזים על קיומם במדרכות העיר המעוותות בהן כל לוח צפחה נוטה לכיוון שונה וכל אחד מהם שחוק לצורת תבליט ייחודי.
אם כי אני עובדת לפי הנושאים, שהתרשמתי מהם באזור לאקאוונה, מחשבותי הולכות ונעשות מופשטות וכוללניות, הולכות ומתרחקות מן הגיאוגרפיה גופה, אני יודעת, שבלי החום האנושי ובלי נדיבותם של ידידי בני פנסילווניה לא היה נדלק הניצוץ, שכיוון אותי לתפיסה חדשה של נוף”

“דברי חוה מחותן מתוך קטלוג  התערוכה “עמק לקוואנה