חוה מחותן.

דרך המלך המתפתלת מתל אביב דרומה עוברת חליפות על פני נופים של דיונות דלילות שיחים ושל אדמות כפר פוריות. בין השדות שופעי היבול והפרדסים נקודי הזהב נגלות פה ושם קבוצות של בתי מגורים אדומי רעפים ושל בתי מלאכה אפורי אזבסט. והנה, מתחילה הדרך להתיישר עד שלפתע, כמו קפיץ שהשתחרר, נזרקים פניה רבודי החצץ אל בין גבעות רכות, השואפות אוויר לנשימה, כך נדמה, מבעד לקרחות העשב היבש הפזורות ביניהן, ועיקוליהן הרפויים נפסקים לאלתר לשמע ריטוניו החרישיים של אפיק ואדי שחון, או למראהו של עדר עזים שחורות הרועות בשדה הרחוק- אותות רדומים של חיים בנוף הצחיח.
זאת באר שבע. מפתן הנגב. שערה הדרומי של ישראל.
זה ביתה של הפסלת חווה מחותן.

הנגב, כמו היקום, הוא רחב מאוד ואין לחזותו מראש. כל רמז שאנו קולטים מטבעו של המדבר, כעוברי- אורח או כתיירים לעת מצוא, אין בו אלא לחדור חדירה שטחית בלבד לנבכיו. הרי הגיר של הנגב תחילתם ברמות המוארכות של מדבר צין ומדבר פארן, ומשום הם ממשיכים ועולים והופכים למתרסי הרים מלאי הוד, הטומנים את מימיהם מתחת לפני חזותם המצולקות. ממשותו ופוריותו של הנגב חבויות במעמקי האדמה. הן מתירות אך הצצה חטופה אלי תהום, ודוחות כמעט כל ניסיון ליצור קשר עם הערוצים והצוקים, שבתוכם קבורים סודות העבר ושבצלם חוסות התקוות לעתיד.

שואה גיאולוגית והזנחה מצד אדם חברו יחדיו בנגב, ויצרו את יופיו הקמאי והאלים שהוא עבור חווה מחותן הבסיס להשקפת העולם הרוחנית של אומנותה. “לעולם אין האמת ניצבת לנגד עינינו, “כדי לגלות את האמת עלינו לטבול במעמקים לחקור את היסודות, לפשט את הצורות ולחזור ולהפיח רוח חיים בסבך מקורותיה. “יסוד חיוני זה של אתגר אינטלקטואלי הוא הגורם המניע ביצירותיה.

לעולם אין הנגב בגדר בלתי מושג לגביי חווה. כמו באורח קסם משמיעה השממה באוזניה רחשי חכמה. הרוחות מגלגלות עמה בדברים וסופות – החלל נופחות בחלל האוויר רוח חיים החודרת אל קרבה. כדי להפיק מן הנגב את שפע מכמניו לא נותר לה לחוה אלא לקדוח ולתור אחר נימי הנימים החבויים מתחת
.לגבעות
בסדרת פסליה האחרונה של חווה מחותן מתגלה ההשפעה שהייתה לכוחותיו החזותיים והרגשיים של הטבע על דמיונה, טבע שהפך לה לבעל ברית ומקור השראה בלתי נדלה.
סדרת “נופים” החלה לקרום עור וגידים בסתיו 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. ימים אלה בישראל היו ימים של סערת רגשות ושל תסיסה פנימית עזה הן במישור האישי והן במישור הפוליטי חברתי. בכל נשתרר הלך נפש של הסתכלות פנימה ושל חשבון הנפש. ישראל שבה לחיות מחדש פרק נוסף בתולדותיה רצופי הסבל.
ברור היה שזמן רב יחלוף עד שישובו חיי המדינה לזרום במסלולם התקין.
התיאטראות שבו ונפתחו לקהל, צחוק כבוש נשמע ברחובות ואווירת הדכדוך דעכה לאיטה. אנשים שחזרו לשהות בצוותא, ונראה היה ששוב עולם כמנהגו נוהג. ההתאוששות אפשר שהייתה אף מהירה למדי, אם נזכור שקדמה לה מלחמה מרה לחיים ולמוות.

באותם ימים של מצוקה ומשבר הרבתה חווה מחותן לסייר ברחבי הנגב. ערב–רב של מחשבות ניקרו במוחה ושברי שברים של התרשמויות ליוו אותה בחצותה את המרחק הזעום המפריד בין מבצר ביתה הנעים והחם לבין הריקנות הצחיחה שמסביב. התבוננותה הממושכת בדרכו של הטבע, באדמות הטרשים הצחיחות כנגד שמי תכלת זכים וטהורים, הביאה אותה לידי תהיה על מהות הסתירות הטבועות בחיים הלאומיים, על טיבן של הסגידות הבלתי מוסברות לאלילי שקר, ועל דרכם של בני כדור הארץ להתאושש חיש קל מהאסונות הפוקדים אותם, ולנהוג כאילו לא היו דברים מעולם.
“כשם שדרכנו לדחוק את האמת לקרן זווית, כך גם דרכה של האדמה עליה דורכת רגלינו”, סיכמה חווה בינה לבין עצמה.

מסקנה זו היא שהצמיחה בסדרת “נופים” את המוטיב החוזר של שסע או קרע עמוק – של פתח הנבעה על פני שטח צרוף. יעדיה של חווה – בין אם גילפה אותם בגזרי עץ טיק רבודי שכבות ובין אם חטבה אותם באבן גיר ירושלמית או בשיש קררה – הלכו ונעשו עקביים וברורים. לתרגם את חומר הגלם הלקוח מן הטבע לשפה מופשטת של צורות היוליות הנושאות בחובן תכנים רגשיים והדנות באמיתות יסוד. הפישוט והצמצום הם שמאפשרים את הגדרתן של איכויות מהותיות.
“הפיסול יש לו חוקים משלו” אומרת חווה בהתייחסותה לבעיית מופשטות הצורה במרחב ומוסיפה: “אולם ההשראה היא סובייקטיבית ורבת פנים ולכן יהיו תוצאותיו של התהליך היצירה שונות תמיד ומיוחדות לכל פסל ופסל”.

עדים לדבריה התלים האופקיים וקמורי הצורה שיצרה. על ידי שילובם בתבניות הפזורות על פני השטח, והנובעות ממכלול הרבדים (טכניקה המשמשת להדגשת המקצבים הסותרים של השכבות הגיאולוגיות), ובתוספת החריצים שנחרתים בגוף החומר והמסמנים את גריפת הסחף, חוצה חוה בקפידה את הצורה השלטת לשניים, ויוצרת חלל אפלולי המצל על נפחו הפנימי של הגוף.

לאחר שנחצו כך לשניים, מתקבל הרושם ששני הגושים המנוגדים והתאומים גם יחד מנסים, בעת ובעונה אחת, לדחות זה את זה ולנוע זה לקראת זה . העימות אינו מגיע לנקודת פיצוץ הודות לכוח אומנותה של חוה לאחד בצורה הרמונית את הניתוק הפיסי עם זרימתם הסדורה של הקימורים הרכים ועם איזונן המבוקר של יחידות שוות יחס.

ההשראה לעיצובן הפולחני של צורות אלה, דמויות חצי כדור, באה מן הנקרופוליס ומן התל. הדגש מושם על חשיבותו של החריץ העמוק, שמעורר אסוציאציות מיסטיות, כמסמל את נרתיק בית הרחם- קמרון הצופן בתוכו את מקור החיים עצמם.
בתבליט קיר שטוח משתמשת חוה בלוחות עץ שנחצו לשניים, כדי לשוות את חזותם של הסלעים המשוננים, הנמצאים בקרקעיתו של כל ואדי יבש, וכדי שייראה כאפיק קמוט דפנות מבלי שיהיה עליה להכביר פרטים. אם נבוא ונשווה את התצורות הקיימות בטבע לפירוש הצורני שהוענק להן, נבין שהמים כמו דמם של בני אנוש, זרמו כנחשול גואה באפיקי המדבר רק כדי להיספג בהם כהרף עין ולהיות כלא היו. ואולם, אף על פי שזרם המים הזה הותיר אחריו בתחילה רק הרס וצער, הוא בכל זאת זרם של מים חיים, המכין את הקרקע ללבלוב מרהיב ביופיו, להמשך קיומה הבלתי מעורער של הציוויליזציה.

את פסלי “נופים”, שבנייתם דחוסה והדוקה, יש להקיף סביב סביב כדי להעריכם נכונה. שפת הפיסול של חוה היום אינה כוללת עוד לוחות פלאנולאריים, בצורות צלליות שקופות השלובות זו בזו. משיקים, יותרות ועיטורים למיניהם אף הם אינם עוד בתחום יצירתה, שכן השליטה על הקומפוזיציות ניתנות בידי היסודות של נפח ושל שיווי משקל.

רק מי שאינו יורד לעומקם של הדברים יראה בסימטריה את הגורם השולט ביצירתה של חווה מחותן – הניואנס הוא שממלא בה את התפקיד החשוב ביותר.

המעטה העליון והגוש עצמו מקבלים בהדרגה משמעויות רבות ושונות, ואילו העין המיומנת מבחינה בפרטים ובמשחק הגומלין שבין הצורות האורגניות לבין המשטחים והקצוות שנוצרו בדרך מכאנית. את התוצאה אפשר להשוות לטיול בחיק הטבע, ככול שתתקרב יותר אל מחוז חפצך, כך תיטיב להבין את משמעות הסוף. וכאן, ככול שקטן המרחק, כך מתבהרת לפתע משמעות האינסוף.

בשלב מאוחר יותר בתהליך עבודתה על סדרת “נופים” החלה חוה לחטוב עבודות קטנות באבן. סמלים מחוותיים לחלוטין, שכור מחצבתם במוח החושב. “נופי אבן” אלה, המושגים בסגנון אולטרה- גרפי נגזרו מתצורות הקיימות בטבע. ניכרת בהם התגובה המודעת על דפוסי הנגב האופייניים, כאילו ניסתה חוה לעמוד ממרחק על מקצבי הסטאקאטו של קו האופק ההררי, או להנציח בקווים אנכיים את הסימנים הנחשוניים החוזרים חלילה בדיונות החול השלוות.

האבן מעוצבת ברצועות מלבניות, המגולפות באורח קליגרפי לקפלים דמויי אקורדיון, והמעלות על הדעת משטחים מדורגים בהם ניתן לחוש בהשפעתם של גורמי אור ואקלים- תחושות בו זמניות של התכווצות והתפשטות. אפשרות אחרת היא, שהנתיבים הרמוסים שאנו רואים לנגד עיננו אינם אלא מערכת של צפנים המלמדת על כיווני נדידת השבטים בשבילי ישימון הנגב.
מתיאורים הירוגליפים אלה לא רחוקה הדרך אל הדפסי הרשת, הרישומים והקולאז’ים של חוה מחותן. בעזרת המכחול, הדיו, וגיליונות נייר קרועים, דו- ממדיים, היא תוקפת חזיתית את ראשי הסלעים הנישאים אל על ואת רכסי ההרים המכוסים אבן חול.

כאן מתחילה חזותו המאיימת של הטבע- שרוככה בציור הודות לבחירתם הנכונה של האמצעים- לחולל על גבי תמוכת הנייר, להתגלגל במורד התמונה אל מחוץ למסגרת, ולהתייצב כנגד קו האופק החד כסכין. המגוון העשיר של צבעי המדבר מצטמצם והולך עד לקשת צבעים ספארטאנית של חום שטוח, בז’ חם, ושחור. בעת תהליך ההדפסה מקבלים הצבעים את העוצמה הפיוטית הגלומה באבן החול הדקיקה. בצבעי הארגמן הזרחניים, בצבעי החלודה כעין האוכרה ובוורודים הרכים מהדהדים גוונים טבעיים המכסים את הקשתות החוזרות ונשנות, שקבעו העתים בקירות המכתש הגדול שמדרום למצפה רמון.

חוה דוחה כל פרט ומתרחקת מטקסטורות מדוקדקות, וזאת כדי ליוצר את הקולאז’ים שלה שטוחים לחלוטין, ולהדגיש את המאבק המאיים לפרוץ בין הנפחים הקמוטים והחלל הריק. היא ממקדת את תשומת לבנו בקירות הסלע המתחרים זה בזה, כדרך הנחלים הזורמים, או הניצבים ערום ועריה תחת עינה האכזריות של שמש מזרח תיכונית. בין אם נתבונן בנופים שגילפה בעץ, או בפרטים מן האופק שהפכו בידיה לפסל, או נביט בניירות שקרעה והדביקה כדי להפוך את גב ההר האהוב עליה לחוויה חזותית- בכל מקרה נחוש את הכבוד חסר הפשרות שחוה רוכשת לסביבתה. מצבת זיכרון לנגב ואולי אף לקדושת החיים בכלל.
.

חוה מחותן נולדה בפילדלפיה שבמדינת פנסילבניה, ארצות הברית, והגיעה לבאר שבע יחד עם בעלה אשר לפני כשלושים שנה, לאחר שחיתה שנים אחדות בקיבוץ חצור.
גם ההרפתקניים ביותר יודו, שאדם המנתק את עצמו יום אחד מכל הנאות הכרך האמריקאי, ומעתיק את מקום מגוריו לפינת עולם מרוחקת ושכוחת אל, חייב לעבור זעזוע נפשי. לא כן חוה מחותן, אם בתחילה ראתה במעבר שינוי מלהיב ומעניין בלבד, הרי עם חלוף השנים נקשר ליבה בכבלי אהבה למקום החדש. העוצמה השקטה, הנזירית, המיוחדת במינה, הגלומה בנופים המקיפים את באר שבע, מקבילה במידה רבה לקווי אישיותה של חוה עצמה. קולה נעים ורך ואת דבריה היא שוקלת בקפידה “כשהייתי ילדה מצאתי לי תמיד פינה להתבודד בה ולצייר ציורים. תמיד בחרתי לבטא את עצמי בתמונות, אף פעם לא במילים. את ה”פינות” החדשות שלה מצאה בבאר שבע, בנגב, בגנה הפורח, ובחדר המגורים הנעים של ביתה. כאן בישראל הגיעה עבודת הפיסול שלה לבגרות, והנגב הפך לשותפה המלא בפעולת היצירה.

בשנותיה הראשונות בארץ פיסלה חוה באבן ובעץ זית, חומרים שנמצאו לה בשפע ובהישג יד ממש. סגנונה היה פיגורטיבי לחלוטין ואת מרצה הקדישה לגילופן של דמויות נשים, ובעיקר הרות. מנושאים אלה עלה רעיון היסוד של התחדשות ורציפות, העובר כחוט השני בכל יצירתה ומלווה אותה, בצורה זו או אחרת, לכל אורך דרכה האומנותית.
“פעמים מעטות בחרתי בגופו של הגבר כנושא לפיסול”, נזכרת חוה “חמוקי הגוף הנשי קולחים בשובה-ונחת ושרירים גבריים אינם עומדים להם למכשול. אלה הצורות שעמן אני אוהבת ליצור זיקה”.

חוה מחותן הייתה עדה מקרוב לצמיחתה של באר שבע מיישוב מרוחק ונשכח לעיר גדולה, שהתעשייה והמסחר משגשגים בה.
בתחילה, ידעה שנים ארוכות של יצירה בניתוק כמעט גמור. התחבורה לא הייתה נוחה, ועצם כמיהתם והעברתם של חומרים וכלים היה כרוך בקשיים רבים. הצגת עבודותיה בפני הקהל הרחב הייתה בבחינת אירוע נדיר. יחד עם זאת, הריחוק שגזרה על עצמה ממרכזי האמנות החשובים, סייעה לה לגבש את דרכי הביטוי המיוחדות לה.
“הבדידות,” היא אומרת, “אילצה אותי להתבונן סביב ולתהות על מהות רגשותיי ומחשבותיי”. כשהאדם מחוסר חברה הוא מתחיל להתרכז בעצמו. הטכניקות והחומרים מתגבשים והולכים לכדיי שימוש יוצר ללא סממנים בולטים של התמכרות עצמית. ההזדקקות לחברה כמקור להשראה אומנותית פוחתת באורח דרמטי. רעיונותיה של חוה נבעו מתוך תוכה והתפתחו בהדרגה עד שהגיעו למימושם העכשווי.

חרף התמורות שחלו בסביבת מגוריה, מוסיפה להשתקף ביצירתה של חוה הנטייה לבחון מהויות פנימיות בדרך של חשיבה מושגית. היא בוחנת את סגולותיו הצורניות של נושא הן בדרך של תמצות ויזואלי, והן על ידי מודעות אינטלקטואלית לזיקות המיוחדות לו- ומפיקה ממנו את עיקר הווייתו: מסע של ביקוש וכיבוש.

אין פליאה, אם כן, שחוה, על אף שנגלו לה מיטב אוספי האמנות של אמריקה ואירופה, ממשיכה לראות בקשת הסמלים הרחבה של האמנות הפרימיטיבית את מקור ההשפעה האיתן ביותר על יצירתה. אין ספק שעיקר מעייניה נתונים לקשרים שבין הפשטות האנתרופולוגית לבין הכוחות המאגיים הצפונים באובייקטים שבטיים טקסיים. לא הרעיון שמאחורי המושג “לשער” אלא דווקא זה שמאחורי המושג “להיות”, הוא שמגרה את מחשבתה.

“רציתי ליצור את ה’ישיבתיות’ או את ה’שכבתיות’ הטבועות בדמות”, חוזרת ומציינת חוה. “לאחר שעיינתי מחדש בכמה מעבודותיי המוקדמות, שהיו יצגניות בצורת הגשתן, התחלתי להבין שאפשר להקריב את הפרטים מבלי להפחית ממשמעות הצורה האמנותית. תנאי חיים ניתנים לביטוי אסתטי ולהבנה ללא הדגשת כל פרט. מתיחויות וזעזועים, חיות ויציבות, כל אלה אף הם מנת חלקו של האדם. בסופו של דבר העתקתי את הדגש מאיכויותיה הפיגורטיביות של הקומפוזיציה אל הדקויות המופשטות שאפשר להפיק ממנה. למעשה, כל צורה תקפה, שכן כל הצורות יכולות להעביר מסר מעצם טבען.”
תפיסה זו היא התשתית עליה מבוססות עבודותיה של חוה מהתקופה האחרונה. המתבונן בעבודותיה האחרונות יבחין במגמה להעדיף צורות יחיד, מיום ליום הולכים פסליה ולובשים צורה של חד נפחים, של גושים בודדים המשדרים מכלול רב פנים של פירושים.

גורמים שעניינם המשכיות, אינטנסיביות, ופשטות הביאו את חוה מחותן לכן שתתרכז בפיתוחן ובהרחבתן של סדרות שעסקו בנושאים מסוימים. בשנות ה60 המוקדמות החלה לעבוד על “תהלוכות”: בולי עץ שקוצצו בעזרת גרזן, קורנס ומפסלת לצורות של נפחים אנכיים ועצמאיים, וקובצו יחד לשורות של תצורות הניצבות בגאון. בסופו של דבר, עם התאזנות המתחים שבין המישורים והקצוות המאומתים, הושגה ההתאמה בין נפחי הפסלים לבין עצמם. פסלי “תהלוכות”, אף עלי פי שמבחינת הסגנון הם מוסרים תמונה אנושית, אינם מתארים תהלוכות ממשיות או אנשים הצועדים בסך, ואף אינם משרים אווירה של אבל או אווירה פנתאיסטית. הניסיון שנעשה ב”תהלוכות” היה להביע רעיונות אוניברסאליים המתייחסים לאחידות, עקביות, היסטוריה, וחוקי המחזוריות.

כן מזכירה חזותן של בולי העץ הכבדים את בנינה המחורץ, הגבשושי והשקערורי חליפות, של העצם האנושית, ובכך מרמזת על התשתית הפיגורטיבית, מבלי שתזדקק לסיועם של פרטים. הכוח הטמון במישורים הזוויתיים, ובקצוות הזקופים והמתוחים, חוצה בסערה את מסלולי הראייה, חודר דרכם בזריזות של לוליין ומאפשר לדמיוננו לקחת חלק במשתה ספרטני.

כמו בסדרת “נופים”, שנוצרה לאחריה, מנסה חוה גם בסדרה זו לקבוע את התחומים הנאותים לשפה חזותית משלה לתחביר פיסולי המבוסס על ראליזם רדוקטיבי. בדרך זו ניתן לה להבהיר את השוני שבין האמיתי לבין המדומה. במונחים של הפיסול החדשני היא עדיין כבולה לגורם האנושי. כיוון יצירתה נוגד את חקר החומרים האורגניים הטהורים (כפי שאנו מוצאים ביצירתו של הנרי מור), משום שבעבודותיה הקשר הרגשי הוא המקור והוא הבסיס. יותר מכל מעניינים אותה הכוחות הפועלים לטיפוחה או לריסונה של ההתנהגות. וזאת לא כדי לאגור מחוות תיאוריות שבאמצעותן יזכו הבעות מעוותות למעמד של יצירות אמנות, אלא כדי שישמשו מפתח לגילוי תחליפים פיסוליים שבאמצעותם תתגבש ותגיע לכלל אחידות הדואליות של החומרים- האנושי והדומם.

לאחר שסיימה את סדרת “תהלוכות” עברה חוה לעסוק בנושא חדש שקראה לו “מנחה”, נושא העולה על הקודם בעוצמתו הפסיכולוגית ובמשמעותו.
בשעה שהוצגו פסלי סדרה זו כתבה מירה פרידמן, ממוזיאון תל אביב, את הדברים הבאים:

“עבור חוה מחותן ל”מנחה” משמעות נרחבת ביותר, הכוללת בתוכה סולם גוונים, ממתנה, תשורה, מתת ותרומה ועד הקדשה, התמסרות, והקרבה. היא שואפת להביע בה את הרצון לתת ללא כל תמורה, שלא על מנת לקבל פרס, נתינה לשמה. זוהי מנחת האם לילדיה, האישה לגבר והבנים להוריהם. כל מה שאדם נותן לחברו, לעמו לארצו ולאלוהיו. אולם מנחתה של חוה מחותן, הפסלת האישה, היא בראש ובראשונה מנחתה של האישה והאם. זוהי מתת האהבה, הלידה והחיים, התגלמות הפריון, הקיום והיצירה. מימי קדם עיצב האדם בפסליו את אלות הפריון והאימהות ואת התגלמויותיהן המאוחרות, ולהן העלה תרומתו בתחינתו כי תענקנה לו מעושרן. חוה מחותן מציגה רעיון זה מנקודת ראותה של האישה המעניקה והנותנת. ואכן יצירתה היא כולה נשית. עוצמתה וכוחה הם ביטוי לעוצמת רגשותיה של האישה, כוח סבלה ועוז הקרבתה. יש בה מהארציות של האדמה נותנת החיים, מחומריותה ומתחושת הפריון הטמון ואצור בה.”

ומוסיפה גברת פרידמן, כשהיא מתייחסת הפעם להצהרתה של חוה בדבר המקום המרכזי שתופס הפיסול הפרימיטיבי בהשקפה עולמה – בדבר הדרך שבה הוא מצליח לתמצת מחשבות ולשמור על קשר הדוק בין התוכן והצורה:

“ביטויה הוא ישיר ובלתי אמצעי ויש בו מן הראשוניות והקמאיות המזכירות את יצירות העמים הפרימיטיביים. ללא ניסיונות של הפגנת חכמנות היא חוטבת את יצירותיה בפשטות, ללא כל כחל ושרק, כמעט מבלי ללטש ולהסתיר את עקבות הגרזן. העץ, כלי ביטויה העיקרי זה שנים רבות, שומר ביצירותיה על צורתו המקורית של בול העץ. הוא חשוף וגלוי כאילו בעיבודו הגולמי. אין היא מאלצת אותו אלא יוצרת מתוכו ואתו. היא בונה פסליה על ידי הרכבתם של בולי עץ, בשמרה על צורות היסוד של הגזע, מבלי לפגוע בגידולו הטבעי. מזוגם ועימותם מהווים את היצירה. כל אחד ממרכיבי הפסל שומר על ידי כך על ישות ושלמות בפני עצמה, שלה כוח ותנופה ותנועה מלאה, שבו היא מתחילה ועמו היא באה לסיומה. בישותו העצמית ובאחדותו הפנימית יוצר כל יסוד התנגשות חריפה ביותר עם עמיתו. מתהווה על ידי כך מעין מאבק איתנים בין כוחות שווים מנוגדים האחד למשנהו, שהינם עם זאת מאוחדים באיזון הסופי של היצירה כולה. האמנית אינה מחברת ממש את חלקי העץ, אלא כאילו מניחה אותם זה ליד זה, האחד על גבי השני, עם נקודות מגע בודדות בלבד ביניהם.”

והגברת פרידמן ממשיכה ומתארת את התכונות הצורניות שבהן מתאפיינים פסלי “מנחה” :

“כל יצירתה כולה בנויה על עימותי ניגודים. – הישר מול הקמור; המאונך ליד המאוזן; הגולמי והגס לעומת החלק והמעובד; משטר אחיד מואר ליד מדגם תבליטי של צורות קטנות המהוות ריכוז של צללים; העמדתן של צורות גדולות ופשוטות מול אחרות שהן קטנות ומסובכות יותר בעיצובן; גושים סטאטיים ושלווים לעומת דינמיות ואי שקט; הגאומטרי מול האורגני; מעברים רכים של אורות המחליקים ונעים על פני משטחים קמורים, והנפסקים בעזות על ידי צללים עבים ושבר חריף במעבר מן האור לצל. אם גם אין ביצירתה היום מאומה מהתיאורי והפיגורטיבי, היא בנויה צורות מעוגלות של חמוקי איברים הצומחים ומתחברים. היא עשויה מעין שרירים נושמים שאינם שייכים לכל אוצר זואומורפי מוכר וידוע, אולם יש להם חיים משלהם. החושנות הרבה שבעיבודם משרה עליהם משהו מהאנושי. בגוש העץ הדומם והגולמי היא מפיחה רוח חיים ונוסכת בו כוח ודינמיות. בכל יצירת אומנות יש משהו מן המנחה. האמן קורע מישותו בהשאירו בה משהו מעצמו ומגיש אותה מתת לצופה. לא תמיד מתקבלת המנחה.”

בשלהי שנות ה60 פנתה חוה מחותן לעסוק בנושא המוות וניסתה להעתיק את פשרו למונחי שפת הפיסול. מאין יכולת לחקור את הבלתי ידוע הוליכה אותה אבחנתה לאישור מחדש של החיים, וכך הובילה לסדרה הנקראת “אותות”.

לביאה שטרן, מרצה לאסתטיקה, מתארת את הסדרה כ”תהליך של ‘התהוות’, שהצופה לוקח בו חלק ומביא לכלל ניסוחו השלם את הרעיון שעוצב בידי חוה”.
” האות הוא סימן לעתיד לבוא”, מציינת הגברת שטרן, “הוא הגרעין המונח ביסודן של התרחשויות. בשעה שהצופה מתבונן ב”אות” ופעולת הגומלים החזותית מתחוללת, אין הוא יכול שלא לפתח בדמיונו את ההשערה הפיסולית המוצגת לנגד עיניו. גוף הפסל כשלעצמו, במסגרת גבולותיו החומריים, אין בו כדי להביא את עין הצופה על סיפוקה המלא, אולם הדרך פתוחה להמשיך במסעה בכיוונים רבים לאין ספור”.

“הפסלים האלה, נמצאים במצב של השתנות מתמדת, ונפחיהם מתפרשים ומתפלגים על פני מרחב אינסופי של אפשרויות. מתח נוצר בין נפחים מנוגדים, פורץ החוצה מתוך המרכזים האורגנים אל פני השטח המחוספסים, והאנטאגוניזם שבין הצורות היריבות, הקעורות והקמורות, מוביל לתסיסה מכוונת. כוחות פעילים אלה עולים בחשיבותם על מצבי ההרמוניה הסבילים.”

“שעה שהנפחים נפתחים ונסגרים, מתכווצים ומתפשטים, רוכשים ה’אותות’ של חוה איכותיות דו משמעיות, אלא שכל התמורות האלה באות באורח שקט ושאינו סטאטי”.

“ה’אותות’ המוקדמים גולפו בגזרי עץ בלתי מעובדים ולא נעשה ניסיון לשנות את צורתו הכמו-מקורית של החומר האורגאני. לאחר מכן הוחלקו המשטחים העליונים אבל הוכנסו בתוך קופסאות פלקסיגלאס, ששימשו כתמוכות ליניאריות וציינו את הסתירה בין חוסר הגישה אליהם ובין עובדת קיומם הגלויה לעין. בשלב הבא החלה חוה לפסל ‘אותות’ בשיש, כשהיא משאירה חלקים של פני השטח במצב לא מעובד, כך שהצופה נדרש להשלים את תהליך גימור הפסל בעיני רוחו.”

“ולא הייתה זו יד המקרה שסידרת ‘אותות’ התפתחה בין השנים 1967 ו-1973.” מציינת הגברת שטרן. “אמנם, היו אלה ימים של רגיעה יחסית בארץ, אבל חוה לא נתנה אמון בהתרשמויות חיצוניות וניסתה לגלות את הזרמים האמתיים שהסתתרו מתחת לפני החזות הנינוחה. תחושה של ספק, היא שהביאה את חוה לשדר ב’אותות”, בכפיפה אחת, את השדרים הסותרים של תקוה עילאית מחד וחרדת נפש נסתרת מאידך.”

בסדרת “נופים” ראתה חוה מחותן את ההמשך הישיר ואולי אף את הפיתוח הנוסף של סדרת “אותות”. ואומנם, במשך שנים אחדות לא הניחה ידה משתי הסדרות גם יחד. אף על פי שכל אחת מהקבוצות יש לה צורות ותווים המיוחדים רק לה, הרי את היסודות השכליים והרגשיים המשמשים בסיס לשתיהן אפשר לראות עשויים מעור אחד.
יסודות אלה מעורים בחיפושיה העקשניים של חוה אחר מקורות החיים ומקבלים את אישורם מכוח חקירתה המדוקדקת את התכנים העיקריים מהם צומחת ההוויה האנושית.