חוה מחותן.

“מאז ומתמיד הווה העץ חומר עקרי בביטויה של חוה מחותן, ואם פנתה מר ופעם לפעם לעבודים אחרים היא חוזרת תמיד אליו ודולה יותר ויותר מעצם מהותו של החומר השומר על עצמויות הוא ועם זאת הופך להיות כלי מבעה האישי והמיוחד לה.
חומר זה הוא שנותן לה אף אפשרות לשמור על תחושת הגושיות והנפחיות של המסה המלאה – תוכנתו העתיקה של הפסול – שרבים מפסלי דורנו אבדוה או זנחוה בשאיפתם לתחושת החלל.
השתלבותו של החלל כחלק אינטגרלי של הפסל מוצאת ביטויה אצל חוה מחותן בתפיסת הקומפוזיציה שלה. היא בונה את יצירותיה לרב על שלוב של מספר בולי עץ שעצמיותו המוגדרת של כל אחד מהם נשמרת מבלי כל התמזגות ממש ביניהם. יחודו של כל גוש מודגש בתוך המשחק ההדדי שבין גוש אחד למשנהו ובין הגושים לחללים האצורים ביניהם. היא מציינת ומבליטה עימות זה של החלקים על ידי העמדתם זה ליד זה, אם בצורות כמעט מקבילות בתנוחתן – מאונכות או מאוזנות – ואם על ידי הצטלבותן החריפה של המסות ללא מעברים אטיים ולא חבור ממשי.
גישתה זו של האמנית מקבלת עוז מיוחד הודות לתחושת הקצב הנפלאה שלה, קצב שיש בו חיות וכח הסוחפים אותנו בתנופתם.
בעזבה את גזעי העץ בלתי מעובדים, גסים וגלמיים לכאורה, ומלאי כח בפשטותם היא נוסחכת בהם עם זאת רגישות מאין כמוה שהיא רווחה תחושה אורגאנית, כמעט חושנית של הגוף האנושי ודופק החיים שלו, חמוקי גוו ועורו, שריריו, משחק אבריו ותנועותיו, כמעט עד לידי רכות של לטיפה המושכת את הצופה לנגיעה ומשוש – וכל זאת מבלי להזדקק לכל פרטים אנטומיים או ריאליסטיים או לתאור האברים, ותוך שמוש בצורות כמעט אבסטרקטיות.
היא יוצאת בפסליה מין זהות בלתי רגילה בין העץ והגוף האנושי שמקורו באיזה תחושה אורגנית מבלי שאף אחד מהשניים יאבד עם זאת את עצמיותו היחודית. חוה מחותן מציגה לפנינו בולי עצים כרותים – לרב בעבוד גס שבו נכרים עקבות האזמל – כשהם קטועים וחתוכים בפתאומיות תוך הדגשת הגדם שקטיעתו השרירותית מחדירה בו איזה כח ראשוני.
ההפסקה הפתאומית יוצאת מן לחץ ומתח עצום בין הגוש והחלל האופף אותו כשמתוך ההתנקשות פורץ ומקרין הגוש מעבר לגדם ותוך החלל – וכל זאת בעצוב חריף ועצור גם יחד שיש בו הרגשת צורה עזה וחוש נפלא של מקצב בין המסה לבין נגודה, בין היש והאין.
יש כאן ביטוי של הצהרה חד משמעית וברורה וחדה שעם כל כוחה ותנופתה היא מלאה דקות ורגישות והיא מחושבת ומאוזנת בדו-שיח זה שנוצר בין הגוש לחלל.
יש ביצירה של חוה מחותן תחושה נפלאה של העץ החי והנושם המקבל פתאום משמעות חדשה, גופים שצמחו ועלו מתוך גדמי העץ והפכו לעינינו לדמויות חיות ומונומטליות. עולם של ענקים עומדים, צועדים, כרותי אברים במקצב חוזר של תהלוכה נמשכת או גופות של חללים חסרי חיים של קרבנות שאינם מאבדים עם זאת מחיותם וכוחם ומהמונומנטליות שלהם גם לאחר נפילתם.
פסליה חדורים עצמה וכח איתנים – עולם אנושי ראשוני שמוצא ביטויו בגזעי ענק של יערות עד.”

מתוך קטלוג התצוגה הישראלית בביאנלה בסאו-פאולו