חוה מחותן.

מעניינת ומרתקת תערוכת הפסלים של חוה מחותן בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. מכנה משותף לפסלי העץ והאבן: חיפושיה של חוה מחותן להשתחרר מן הגלוי והמוסבר, ולהתרכז באמנותי המרומז, הבא להפעיל את דמיונו של הצופה, ועל ידי כך לעשותו שותף לחוויה של האמן עצמו.
מבחינה זו הפסל האופייני ביותר בתערוכה הוא דמות של קין. גוש עגלגל וחלקלק, שיש בו מתח פנימי. רק יד לו, וביד אבן. והיד מוכנה לזניקה – הנה תעיף את האבן, ותפגע במטרה… ואולי לא אבן תחזיק, כי אם פצצה… היינו הך. סיפורו של קין הוא ביד, היד המוכנה לרצוח… ומשום כך אין פרצוף לקין. דיוקן הפנים שלו אינו קובע לגבי מהות דמותו. לא עיניו תרצחנה, כי אם ידיו… כך מסבירה חוה מחותן עצמה את יצירתה הסתומה במקצת, המתפענחת בעזרת דמיונו של הצופה, במידה ואינו מסתכל בפסלים, כי אם מהרהר בהם, ומקשר אותם בסיפורים ובהגיגים מעבר למקובל ולמוחשי.
חוה מחותן, אשה צעירה ונעימת סבר, ילידת ארה”ב, קיבלה השכלתה האמנותית באמריקה ובאירופה. דבקה בתנועה חלוצית בעיר מולדתה בפילדלפיה, והגיעה משם לקיבוץ חצור בנגב. אחרי כיבוש באר שבע ב1950 …עם בעלה…התיישבו בבאר שבע, ושם ביתה עד היום. אם לשלושה ילדים רכים, שהגדול בהם הוא בן 11, ממשיכה חוה מחותן ביצירתה האמנותית בהתמדה ובמרץ, ואף לא פסקו חיפושיה לבטוי עצמי ולסגנון אישי של פסליה. אהוב עליה השיש האיטלקי הרך, ועוד יותר העץ, שיש בו נשימת חיים והוא נשמע ונכנע לכל ניד וניד, מגלפת ומפסלת. ביתה בבאר שבע, בית ערבי שמסביבו חומת אבן עתיקת יומן, אהוב עליה. החצר הפנימית סגורה והיא הסטודיו שלה ברוב חדשי השנה.
מתוודה חוה מחותן במשהו בביישנות לירית: ודאי, הפיסול בן זמננו נוהה אחר המופשט, ואמנם יש בו מן השתחררות וממרחב המחיה לאמן המחפש את הייחודי שבתפיסתו הפלאסטית; אך אני עצמי איני יכולה לוותר לחלוטין על האנושי, ההומני ביסודו. עם כל דבקותי להשתחרר מקליפת-הצורות המיושנת כשלעצמן, הנני מחפשת מוטיבים שבאים לבטא את עולם-האדם – סבלו, כמיהתו, תקוותיו ופחדיו.
והנה הפסל המעניין “צופה בכוכבים”, מעבודותיה האחרונות של הפסלת. הפסל מגולף בעץ ארז, גזיר עתיק יומין שמצאה חוה מחותן בבאר שבע גופא. לאחר שניקתה אותו יפה מזוהמה, והנה הוא צח ואיתן, וטבוע בתוכו צלב. גזיר מארז הלבנון שהובא לבאר שבע על ידי הצלבנים – אולי פסל של אחד נושאי הצלב שהגיעו לארץ ישראל, ועל כובעו טבוע הצלב שנמצא בתוך גזיר העץ.
השמש חזקה בבאר שבע. חומה וסנוורה חיים בתודעת תושביה, וכן הכוכבים. הם בהירים וגדולים יותר בפתח הערבה, והאנשים חשים בהם יותר עם הצפייה לחשכת הליל לאחר אורו המייגע של היום הארוך. לכן גם אותו פסל נקרא “תפילה לשמש” עטור קרניה כזר-קוצים, כי אכזרית היא בנגב הישראלי, אינה עגולה, חמימה, לטפנית כבדמיונם של אנשי ארצות הצפון. והתפילה עצמה: קרבן מורם לשמש זו, כי תובעת היא מן האדם, ולא רק מחוננת אותו. אומרת חוה מחותן: לאחר שחזרתי מאירופה לבאר שבע בחודש אוגוסט, נראתה לי כאן השמש כאלוהית ואכזרית.
פסל אחר, באבן, הוא דו-הפרצוף של האשה והגבר – ללא מגע ביניהם. לפי תפיסתה של הפסלת מהות אחת לשניהם, וההפרדה לשתי מהויות נפרדות היא רק בנקודה יחידה, מופשטת בגילום הפלסטי.
פסל נוסף מרתק: אישה עם ראי. כוחו של פסל זה בריכוז שבו. שום דבר אינו קיים מסביב: רק הראי הבא לשקף את הדמות הנשקפת מתוכו. מסכמת תערוכתה חוה מחותן תוך שאנו עוברים מפסל לפסל: איני רוצה להיות ספרותית בפיסול, כי אם לבטא צורות, ואני שואפת ליכולת ויתור מלא על אביזרים שאינם הכרחיים למען ביטוי זה של הצורה. אמנם לא קיים אמן שהוא חפשי לחלוטין מן המסורת שקדמה לו, והמצטברות מדור לדור, האמן אינו יכול אף אם ירצה לוותר על ידיעות ורציפות, אך אם היה בתודעתו התשוקה לצורה הטהורה, ללא גיבוב שהוא בחינת אביזרים צדדיים – הרי לאט לאט הוא מתקדם לקראת מטרתו זו, ואף יודע הדווח הישג וסיפוק מעבודתו.
אמנית רצינית ותערוכה רצינית. והמעניין ביותר: אין באר שבע מנתקת אותה מאמנות העולם הגדול. להיפך: נתונה היא שם לעצמה, לחשוף את המקורי בתוכה ולחפש בנוף הקדום את ההשראה לביטוי הפיסולי המודרני.