חוה מחותן.

“קבלת הפנים בתערוכתה החדשה של חוה מחותן נועדת “לפתוח את הראש”, פשוטו כמשמעו. אחר כך, בהמשך, משהו מתרחש, מעין תוהו ובוהו שבו הדמויות מביעות מצב של חוסר אונים טוטאלי. הפחד, חוסר האונים והכעס שהצטברו אצלה במשך השנים היוו את התשתית לתערוכה

זבנג ניתן ככר ככניסה. אלת־עץ גדולה, צבועה בשחור ואדום, מקובעת אל לוח מתכת, לא רחוק מן המשקוף ובולטת באלכסון מאיים, מעט מעל גובה ראשך. אתה זז מיד, אינסטקטיבית, כדי לא להיפגע ממנה. אחר כך, אולי, תהרהר לגבי מהותו של האובייקט: האם זו מזוזה פולחנית, או אייל ברזל לניגוח חומות? ואולי זהו פטיש מעורר המכה בסדן התודעה המנומנמת?
״לפתוח את הראש״. כן, זו קבלת הפנים בכניסה לתערוכתה המרשימה של חוה מחותן: ״מצב 89-88״, אשר נפתחה בימים אלה במוזיאון הרצליה(בית יד לבנים).
את מצבו של אדם — בפעילותו הסזיפית, הקושרת אדם, דם ואדמה — אנו רואים ומכירים. פעילות אקטיבית, אנרגטית, אלימה, בתנוחות כוח אנכיות ומסתיימת, לא אחת, בתנוחה פסיבית, שליווה, אופקית — גופה בתכריכים.
״כשרואים את הגופה בתכריכים,״ אומרת חוה מחותן, ״קולטים את הסופיות, את חוסר האונים של התגובה, את הלם החידלון. הגופה מונחת עטופה והרגליים שמוטות להן. אותן רגליים שהיוו את עמודי הבניץ — קרסו תחתן.״ קשה לנחש מה חשה חוה, שרה, או הדמויות המסמלות את נושא ״האשה בחלון״. זו הנותרת מאחור, מציצה בדאגה מבעד לחלון, או מעבר לשולי האוהל. היא מצטנעת, שותקת, דוממת, צופייה במתרחש וידיה-קלות.
אן לא כך הדבר אצל חוה מחותן, היוצאת בהתרסה כנגד המצב.
מחותן יצרה מיצב, סביבה פיסולית, אשר תוכננה במיוחד על־פי מידותיו של החלל המוזיאוני בהרצליה. מהרצליה יוצאת קריאת השבר, או תרועת השברים, של השופר האומנותי, הבוחר באמירה משפיעה ופוגעת.

מחותן, במבטא אנכלו-סכסי בולט, מספרת על הרקע והתהליך שהולידו תערוכה זו: ״אולי הכול הוא פונקציה של גיל, של התבגרות מסוימת שמביאה את כל הדברים לידי חדות, ללחץ. אני פוגשת הרבה אגשים מאוכזבים, צעירים ומבוגרים. לצעירים יש אפשרות להגשים את השאיפות שלהם, אבל לא כאן. הם לא קשורים מבחינת אחריות לכלום. הם יכולים להתחיל חיים במקום אחר. למבוגרים, כמוני, היו חלומות שנופצו.״

הבדידות דחפה ליצירה

מחותן יכולה לדבר. היא יודעת מה זה להתחיל חיים במקום אחר ומה הם חלומות. היא נולדה וגדלה בעיר פילדלפיה שבמדינת פנסילבניה, ארה״ב. שם גם סיימה את האקדמיה לאמנויות יפות. בשנת 1946 עלתה לארץ והיתר. ממקימי קיבוץ חצור. לאחר מכן ירדה עם בעלה, אשר, לחיות בעיר באר שבע. באר שבע שלפני 40 שגה היתה בהחלט מקום שכוח-אל, פינת עולם מרוחקת ממרכזי התרבות והאמנות, אך נערת־הכרך לא הזדעזעה מכך. בתחילה ראתה במעבר שינוי מלהיב ומעניין, אחר כך התקשרה למקום בחבלי אהבה. ״העוצמה השקטה, הנזירית, הגלומה בנופים המקיפים את באר שבע, מקבילה במידה רבה לקווי אישיותה של חוה עצמה״, כתב עליה גיל גולדשטיין. ״כשהייתי ילדה מצאתי לי תמיד פינה להתבודד בה ולצייר ציורים,״ סיפרה. עתה מצאה את ה״פינות״ החדשות שלה בבאר שבע, בחולות הנגב ובחדר המגורים של ביתה. ״בתחילה ידעה שנים ארוכות של יצירה בניתוק כמעט גמור״, כותב גולדפיין, ״אך יחד עם זאת ניתוק זה סייע לה לגבש את דרכי הביטוי המיוחדות לה״.
״הבדידות,״ היא אומרת, ״אילצה אותי להתבונן סביב ולתהות על מהות רגשותי ומחשבותי. כשאדם מחוסר חברה הוא מתחיל להתרכז בעצמו.״
בבדידות הזו, במדבר, גילתה את יכולת ההתבוננות, את נקודת החיבור הסמויה המאחדת את הראייה עם התבונה. בשנות וד60 המוקדמות החלה לעבור על ״תהלוכות״: בולי עץ שקוצצו בעזרת גרזן, קורנס ומפסלת וקובצו יחדיו לשורות של ״דמויות״ הניצבות בגאון. קדמה לכך תקופה של פיסול פיגורטיבי בעץ, של נשים הרות. ב״תהלוכות״ החל תהליך ממושך של הפשטה צורנית, עד לפיסול מופשט, אשר שאב את צורותיו מן הנוף המדברי ומהלכי נפש כאחר. החטיבה ועיבוד העץ היו ישירים, פשוטים וראשוניים, עם אזכור בולט ליצירות של עמים פרימיטיביים.
לאחר ״תהלוכות״ עסקה בסדרת עבודות בנושא ״מנחה״. מירה פרידמן כתבה על פסלים אלה: ״עבור חוה מחותן,’ ל״מנחה״ משמעות נרחבת ביותר, הכוללת בתוכה סולם גוונים, החל ממתנה, תשורה, מתת, תרומה ועד הקדשה, התמסרות והקרבה.״ ״בכל יצירת אמנות״, מוסיף גולדפיין, ״יש משהו מן המנחה. האמן קורע מיישותו בהשאירו בה משהו מעצמו ומגיש אותה מתת לצופה. לא תמיר מתקבלת המנחה.״

מנחתה של מחותן הדריכה את מנוחתה. בשלהי שנות השישים פנתה לעסוק בנושא המוות, בסדרת ״אותות״. מנחת הקורבן. מנוחה נכונה. ״האות הוא סימן לעתיד לבוא״, כתבה לביאה שטרן, הוא הגרעין המונח ביסודן של ההתרחשויות. לא היתה זאת יד המקרה שסדרת ׳*אותות״ התפתחה בין השנים 1967 ל״973ו. תחושה של ספק, היא שהביאה את חוה לשדר ב״אותות״, בכפיפה אחת, את השדרים הסותרים של תקווה עילאית מחד וחרדת נפש נסתרת מאידך.״

״מראשית העשור האחרון״, כותבת שלומית הוינז, אוצרת התערוכה הנוכחית, ״חוזר הדימוי האנושי ליצירתה… מתחילים לבצבץ, מתוך גושי החומר הגולמי, רמזים המורים כי כגוף הארס מדובר.. ממיצב למיצב ומתערוכה לתערוכה צבר תהליך זה תנופה”.
בעבודה סביבתית בהר סדום, ב1984, הציבה שורות של שקים מלאים, בתוך חפירות מלבניות על פני האדמה. ״אוצר ממוזיאון בבוסטון, ״נזכרת מחותן, ״ראה את האספקטים הקונספטואליים של חותם אדם ותרבות בטבע. הוא לא קלט את הרובד הרגשי־מקומי. הקהל המקומי, השותף לחוויותי, הבין את הקשר לגופות הארוזות בשקים שקיבלנו, בימים ההם, מלבנון.״ בעבודה אחרת, ״שדה״, הונחו בולי־עץ מנוסרים על משטח של ברזנט ירוק, המוקף בחלקו בשקי חול. בעבודה ״שולחן״ הונחו בולי-עץ בשורה, במרחק שווה, על גבי שולחן מכוסה במפה אדומה. בולי העץ נעטפו ב״תכריכים״ עשויים מעופרת רקועה ותחבושות גבם. התוצאה הפיסולית ־חומרית שידרה מסרים ברורים.

ב״מצב 1987״ הונחו בולי־עץ מנוסרים וצבועים באדום, על גבי מיטות בית חולים ואלןנקות, בחדר עירום המואר באור חריף. זעקת העצים-עצמים הדוממים וחסרי החיים — הקפיאה את האוויר הירושלמי ב״סדנאות האמנים״, שם הוצגה העבודה.

״בשנות ה70 יצאתי לארה״ב לתקופה ארובה,״ מסבירה מחותן, ״וראיתי שאמנות הפכה תחליף לזהב, יהלומים וחומרים יקרי ערך. אגשים קנו תמונות בלי להסתכל עליהן. הכניסו אותן ישר לכספת ומכרו כשהמחיר עלה. אנשים הסתכלו על פסל כעל תכשיט גדול. זה השפיע עלי לרעה ועורר בי התנגדות. בעבר היה לי חשוב לעשות את העבודה ופחות היה לי חשוב להציגה. כיום חשוב לי, יותר ויותר, להציג על מנת להשפיע. אני רוצה לגעת באנשים. לנגוע, אולי אפילו לפגוע, לעורר הרגשה. לכן אני שמה לב לכל הפרסים בסביבה, בתאורה, בחלל, על מנת שהם יגרמו לכך שההשפעה תהיה השפעה רגשית מרבית.״ ״קשה לי לראות את הטקס האלגנטי, הבורגני של הקהל המבקר בתערוכת הפיסול מאוסף נאשר. אני שומעת בתוכי את זעקותיו של ג׳אקומטי בוקעות מפסלי הראשים שלו, או מפסלוניו הקטנים, אלה שיצר בזמן מלחמת העולם השנייה ושמר בקופסת גפרורים. פתאום, במוזיאון, זה הופך למוצג מזהב בתוך ויטרינה, כמו יהלומי הכתר של מלכת בריטניה. הקהל עומד בשקט, שותף לפולחן, מתבונן, קורא את השילוט ולא שומע את הזעקות. זה הפריע לי. האמן שופך את המעיים שלו והשפיכה אינה מורגשת בחלל.״

״וישנו גם ׳המצב שלנו׳ אשר משפיע על ׳המצב שלי׳. אני רואה אגשים מיואשים ומאוכזבים, או אדישים ומשלימים עם המצב. האכזבה הזו משפיעה עלי וגורמת לכך שאראה לא רק את הדברים המשמחים שקיימים, אלא גם את הפחד, האימה, חוסר האונים והכעס הגדול. כל זה הצטבר במשך שנים, כמו שכבות גיאולוגיות והיווה את התשתית לתערוכה העכשווית.״

כמו גופות הצפות במי הנהר

בתערוכה הנוכחית נוטל הצופה חלק פעיל, כמו בטקס קמאי, בהתבוננות במצב, כפי שתומצת והוגדר על ידי האמנית.

אתה נדרש לנוע במסלול שהתוותה עבורך הפסלת ולצפות על המוצגים מנקודות הסתכלות שונות, מהיבטים והיטלים שונים, כשאתה שותף וחלק מהם. מן הכניסה ״הפותחת את הראש״, ממשיכים לנוע לאורך הקיר. על הקיר תלויים תבליטי אפוקסי לבנים על גומי שחור. בתמה לדמויותיו של פנחס כהן גן, דמויות אדם זעירות מונחות על גבי הגומי השחור, בתנוחות של ריצה, נדודים, בריחה, התקפלות והתגוננות. אנשים אנונימיים לבנים בתוך ריבועים שחורים. איש איש וחדרו-כלאו-קברו השחור.

בהמשך, ניצבים מול גרם מדרגות מברזל, תחילתו של גשר ברזל מרושת. כשעולים על הגשר מבחינים כי למטה, מתחת לגשר מונחים גזעי עצים גדועים, דומים לטורסו אנושי, או לחלקי גופות הצפות במי הנהר. ממשיכים ויורדים במדרגות הברזל הקרירות, אל צדו השני של הגשר. ״כל העולם כולו גשר צר מאוד״.

מגיעים לקרקע מוצקה ומצטרפים אל שתי קבוצות של דמויות, מסודרות בשורות ומתבוננות לעבר במה. הבמה מכוסה בברזנט, עליו ערימת עצים גדועים, שקצות גפיהם צבועים באדום. לגיטימי לראות בעצים ערימה של גופות אדם, כשם שניתן לראות בהם עצים למדורה, מזבח או מוקד. מחותן מעדיפה הסבר כללי יותר: ״משהו מתרחש, רוחש, מעין תוהו ומהו.״ מול תוהו ובוהו אלים ומיוסר זה צופות הדמויות האנושיות. אלה דמויות חסרות אונים ופסיביות. פלג גופן התחתון עשוי קונסטרוקציית ברזל תעשייתית, קרה, המזכירה סורגים או מגדלי שמירה תקניים. לקבוצה אחת פלג גוף עליון, עשוי תחבושות גבס ועיניים אדומות, שהן ״פייטים״ נוצצים. לקבוצה השנייה פנים וטורסו שחור ושטוח, עשוי מתכת. מגזרת ברזל שחורה עם עיני זרחן צהובות. לא אף להם ולא פה, לא ידיים ואולי גם לא רגשות.״ מי אתם? — תשאל האומה. אנחנו… ״נדמה לי שהדמויות מביעות מצב של חוסר אונים טוטאלי,״ דברי מחותן, ״הידיים לא יתרוממו והראש לא יזוז. שום דבר. רק עיניים אשר מתבוננות ללא הבעה של צער, השתתפות או תגובה.״ מאחורי הדמויות חסרות האונים תלויות מסיכות־ענק מנייר, מתבוננות בקבוצת הדמויות ומנקבות את גבן במבט שופט. האם אלה פניו השונות של ה״אל״, השופט את האדם על אוזלת ידיו ועל חוסר יכולתו לקום ולעשות מעשה? או אולי אלה רק מסיבותיו, עטיפותיו הנראות לעין, בעוד שהוא נסתר, נחבא אל הכלים בעת צרה? ואולי גם הוא חסר אונים, מתבייש בכך ומסתתר מאחורי מסיכה, מעלים את זהותו? פסליה של מחותן דוממים ומותירים אותנו עם השאלות, התהיות, הספקות והבושה.״ ״בחירת החומרים,״ מדגישה מחותן, ״קשורה בכך שהם טעונים במטענים רגשיים, תרבותיים, אסוציאטיביים שמכוונים את הרגשת הצופה. העבודה אינה זקוקה למילון המעמיד, כמו משוואה חשבונית, חומר או צבע ולידו את פירושו ומשמעותו. זה הרבה יותר מורכב ויש לזה גם פירושים וקשר לחוויות ילדות, התנסויות בחומרים וכר. אי אפשר להסביר במדויק. אני לפחות לא יודעת.״ ״תהא הפרשנות אשר תהא,״ אומרת האוצרת, ״ברור שחוה מחותן בנתה תערוכה בעלת משמעויות נרחבות ועמוקות הרבה מעבר לכאבה וביטויה האישי״.

תערוכה זו, יותר מתמיד, מזמינה תערוכה מוזיאלית מקיפה, אשר תאפשר לנו להכיר את מכלול תהליכי יצירתה של מחותן. פסלים צעירים, כמו דליה מאירי ונועם רבינוביץ, מדברים בשבחה ומציינים בהערכה כי יצירתה נעשית טובה ורצינית יותר עם השנים.

מבט כולל על פסליה ומיצביה יאפשר לנו לשמוע בבירור בשורתה: הנה ה”אותות” , הנה ה״מנחה״ והנה “המצב” בו כולנו, צופים וניצים כאחד – הקורבן לעולה ולעוולה.”