חוה מחותן.

“בשנות ה50, אם היית פסל העובד בעץ, אמרו עליך שאתה מחפש את המקורות ואת התחושות הארכאיות. בשנות ה60, אם היית פסל העובד בעץ, אמרו עליך שאתה ארכאי בעצמך, ואיפה הפרספקט והפלאסטיק והניקל שיספרו על החיים בעידן המחר החדש והנועז.
שנות ה70, אם היו מאירות פנים לפסלים היו מאירות פנים לפסל העץ והחומרים הטבעיים. שנות ה70 מכירות גל רומאנטי של געגועים לאדמה, לטבע ול”דבר האמיתי” (כמו “קוקה קולה”, אבל להיפך). אמני האדמה הם חלק מהתופעה הכוללת של געגועים להארמוניות של אדם-טבע, שאחד מביטויה הוא העדפת החומרים שאינם סינתטיים.

חוה מחותן, פסלת ישראלית, עברה את שלושת העשורים האחרונים כשהיא מפסלת בעץ בגישות שונות, ודווקא עתה הגיעה לתפישה מלוטשת של העץ, הכוללת הדבקות, והרחוקה מאוד מן הגזע המקורי ועל כן גם רחוקה מאוד מהאווירה הקיימת, הכמעט נוסטאלגית, לנושא העץ והטבע במסגרת הפיסול הישראלי, שהוא דל באיכות ובכמות. חוה מחותן היא נוכחות קיימת מאז שהגיעה לכאן מארה”ב בשנות ה50, אם כי איננה מן השמות היותר ידועים ומן הדמויות המשפיעות. שמונה שנים עברו מאז תערוכתה האחרונה, ועתה, לאחר שקיבלה את פרס דיזנגוף, היא מציגה את עבודותיה האחרונות.

בגלריה היא מציגה שתי קבוצות פסלים – קבוצת האותות וקבוצת הנוף. האחת כולה נפחים עגולים בתהליך צמיחה, ובשנייה בולטים בעיקר החיתוך, הקיטום והקיטוע של הצורות המלאות. מיעוטם עשויים שיש ורובם עץ. האמירה איננה חזקה בשתי הקבוצות, אף שהידע הטכני מופגן באורח חד משמעי. מבחינתי עיתוי העבודות שנעשו בשנים האחרונות, ממש קשה להמנע מהשוואות לעיבוד החומר ולהתבטאויות נושאיות דומות אצל אמנים אחרים בעבר, כשהאמירה כאן מהווה הד לדברים שנראו ולקונספציות שכבר הוגשמו ונבדקו על ידי פסלים רבים. עלי לומר שגם מבחינת איכות האמירה והדיוק שבה, אין כאן פיסגה. התפיסה הבסיסית של הצורות איננה נקייה. לעיתים קרובות נראית המגמה כאילו כוונה לקראת תמציתיות שלא הצליחה, למרות רצונה, להפטר מסרחים עודפים, המערפלים את תחושת החדות הבסיסית שמצופה מפסלים כמו פסלי הנוף (כמו המשחק בטקסטורות שונות של עצים שונים, הבולם את התפישה השלמה של הצורה המתעגלת ושיפועיה).

הציפיות מתערוכתה של חוה מחותן היו גדולות למדי. חלקן נבעו מהחומר – עץ – ואפשרויותיו על רקע גישה תרבותית רווחת, אותה הזכרתי בראשית המאמר, וחלקן, יש להוסיף, מכוח המוניטין של הגלריה בה היא מציגה, ומהנחה מקובלת שאם מצאו לנכון להציגה “שם” יש לכך סיבה טובה. שתי הסיבות התגלו כמוטעות. התערוכה איננה מספיק “קלאסית”, ומצד שני אין בה רעננות מחשבה שתצדיק פגמים צורניים.

כמה מילים על פרס-דיזנגוף, שחוה מחותן היתה בין הזוכות בשנה האחרונה. אישית, הופתעתי שפרס זה עדיין קיים, וזו אולי ההוכחה עד כמה הפך לחסר משמעות על רקע היווצרותם של פרסים אחרים, שבהם נבחרו היוצרים מקבלי הפרסים מתוך שיקול דעת רב יותר. פרס דיזנגוף, מלבד זה שהעשיר את אוספי מוזיאון תל אביב בתמונות הזוכות, והיה אחד ממקורותיו החשובים ליצירת אוסף ישראלי (לטוב? לרע?), לא תרם הרבה בעבר למיפוי נכון של פני האמנות הישראלית, והוא עושה זאת ביתר עקרות בשנים האחרונות. יש לברר איפוא מחדש את הכרח קיומו.”