חוה מחותן.

“ברצוני להודות לחוה מחותן על מלות ההסבר שלה בדבר התערוכה המוצגת. היא נאותה להסביר כיצד התגבש אצלה הרעיון בכללותו, כיצד השכילה לבצע אותו ואף הביעה דעתה על המוצגים שהם, לדבריה, מהווים עבורה תפיסה חדשה. תיאורה זה ״אובייקטיבי״ למדי, מטעמים שיסודם בצניעותה האופיינית לה והשובה לב. היא כותבת, שהתערוכה מהווה בעיניה נקודת מפנה ויש להסיק מזה, שהביקור בפנסילווניה השפיע עליה השפעה כה מרובה עד שהחלה צועדת בדרך חדשה.
דברים אלה ניתן לפרש בשני כיוונים. פירוש אחד מתייחס לעיצובם הסגנוני של הפסלים המוצגים בתערוכה; הכיוון האחר של הפירוש עשוי להתייחס לגישה האמנותית הכללית של הפסלת. נדמה, שחוה מחותן באומרה ״דרך חדשה״ התכוונה להרהוריה על עצם הסביבה שממנה היא שואבת את השראתה, להרהוריה על השלב הטרום־יצירתי. על מנת להעמיד את הדברים על דיוקם יש להוסיף, שכוונת האמנית באמירה זו הייתה, כי בעבר מקור השראתה היה בדברים או בתופעות הגלויים לעין וכעת ברצונה להתרכז בגורמים שהשפיעו על התהוותם של הדברים או התופעות הללו ושהם החלק הבלתי נראה בטבע. רצוי להדגיש, כי אין מדובר בכוחות טמירים, מטאפיסיים, אלא בתופעות גיאולוגיות, פיסיות גרידא.

נכון הוא, כי למוצגים בתערוכה חזות חדשה, שכמוה לא הכרנו אצל הפסלת בכל הקריירה שלה (מתבקשת כאן השאלה, ריטורית במהותה, סיגנון האמן מהו, שלעיתים אין מענה לה). כדי להבינם על בוריים עלינו להתייחס אל המוצגים הללו בדרך השוואתם לסך־הכל של היצורה של חוה מחותן ולעשות השלכה על עבודתה במשך שנים רבות, מעצם ראשית דרכה, להרהר על גישתה ותפיסתה האמנותית, על אישיותה היוצרת. לגבי־דידי, לעומת דעתה של הפסלת, אין התערוכה מהווה תפנית כה חדה, לפחות מבחינתו של הצופה, אפילו הבקיא ברזי המכאניזם היצירתי שלה. נהפוך־הוא, מוצגי התערוכה הם בחזקת ההמשך הישיר של קו התפתחותה.

התכונה הבולטת של חוה מחותן, אני קובע זאת על־פי היכרותי עם עבדותיה ועל־פי תפיסתי של מהות יצירתה, היא העקביות במעשיה האמנותיים, העקביות בהקניית אופי מסויים ליצירותיה, שעל טיבו אעמוד בהמשך דבריי. יסודות תפיסתה האמנותית לא השתנו מאז ראשית דרכה. סגולה זו אופיינית לאמן בעל אופי יצירתי חזק, מגובש, איתן. ליצירותיה מראה פראי, גס, מחוספס, ברוטאלי משהו — לפחות מבחינת העיבוד החיצוני, בפאקטורה שלהם — בתקופה מסויימת של היצירה, בתקופה מוקדמת. לאחר מכן, כאשר היא זנחה את ״פראיותה”, עברה לתקופת העיבוד החלק יותר, לפאקטורה מלוטשת של פני הפסלים. בשתי התקופות ההן היא שאבה את דימוייה מן העולם האופף אותה, הקרוב והרחוק גם יחד. העיבוד החיצוני של הפסלים איננו יכול להסתיר, ואסור שיסתיר, את רוח היצירה, את המכאניזם הפנימי השולט בה. הצורות האנתרופומורפיות על־פי־רוב או, אם אפשר להתבטא כך, הגיאומורפיות, נובעות מתפיסת עולם הומאנית, תפיסה הדוגלת בכך, שבמרכז התעניינותו של האמן עומד בן־אנוש באשר הוא. תפיסת עולמה זו של חוה מחותן משתלבת להפליא בגישה הבסיסית של האמנות הישראלית מאז ראשיתה. כבן־גוון של קו־ אופיה זה ניכרת אצל הפסלת רגישות מעודנת ואפילו רגשנות־מה. רגשנות שאיפיינה את היצירות של פרא אנג׳ליקו או של ואן גוך, למרות הבדלי הזמן שביניהם, סגנונם ומזגם האישי. מדובר במניעי־יסוד במובנם הרחב והעמוק ביותר. מעורבותה הנפשית של חוה מחותן, כאמור, בסובב אותה, בטבע, כולל אדם כחלק בלתי־נפרד ממנו בגלגולו ההיולי והגולמני כמעט. אלה קוי־יסוד של יצירתה. אין לצפות מאמן החי והיוצר בעשור האחרון, שקוי־ יסוד אלה יובילוהו לדימויים אילוסיוניסטיים כדרך הנטוראליזם, אשר עלולים להטות את הכף לכיוון האמנות האימיטאטיווית, המזייפת את האמת שבמציאות. הן במציאות חיצונית־אובייקטיווית והן במציאות פנימית־רוחנית־סובייקטיווית של האמן. התנאי ההכרחי להגשמת שאיפתו של אמן בן־ימינו הוא אופן עבודה סובלימאטיווי, כאשר החוויה הראשונית מן הטבע מתורגמת לצורות פלסטיות הנושאות אופי מופשט. עצם תהליך ההפשטה הוא תהליך סובלימאציה, שנעשה בתוך האמן פנימה.

חוה מחותן באה לפנסילווניה, חבל־ארץ הולדתה, התרשמה עמוקות מפינת עולם נידחת שבה, ועשתה תערוכה. היא לא חצתה את רוביקון הרגלי היצירה שלה. היא הרגילה את עצמה, בזמן שהותה הממושכת בארץ מוקפת נופי הנגב ההיוליים ותוך ספיגת ההוויה הנדירה שלו, לעכל את התרשמויותיה ולתרגמן לשפת האמנות. ולכן היה אף לאל ידה למסור לצופה את חווית הביקור האמריקני הזה. אפרוריות המקום, הדיכאון השורר בו, הסכנה האורבת לתושביו, האווירה המכבידה, המאבקים הנואשים להציל את שארית הדבר שניתן עוד להצלה, שמשו לה מקור השראה. אבני הבזלת בצבען הטבעי, הגושים הגולמיים, צרופי החומרים המפתיעים והנראים לעתים כמוזרים בעיני הצופה, מבטאים ומוסרים נאמנה את מורכבות הבעיה הקיומית של המקום, של עמק לאקאוונה והעיר סקרנטון. תערוכה זו הינה — כמו שהאמנית כותבת בדבריה — מחווה לעיר זו ולמצוקת תושביה. היא גם אות הוקרה להם. התערוכה מהווה ניסיון אמנותי יחיד במינו אצלנו לתעד לאו־דווקא מאורע בן־חלוף, אלא תהליך גיאופיסי ממושך, שהשפיע על מבנהו הגיאולוגי של אזור רחב ידים זה, בו מעורה אדם כגורם הפוגע והנפגע כאחד. לצידם של המוצגים בעלי אופי אימיטאטיווי קמעא, שהם בעצם שלבים תחתיים בסולם תהליך הסובלימאציה של הפסלת (למראית־עין הם אף נראים כמיותרים), מוצגים בתערוכה כקודקוד הסולם הזה פסלים תלת־מימדיים המעוצבים במיטב ההבנה הפלסטית.

בראשית דבריי הזכרתי את עקביותה של חוה מחותן וזאת כעיקר כוחה היוצר, עקביות ברצונה לבטא את היחסים ההדדיים שבין טבע־אדם־אמנות. למרות חזותם החיצונית השונה של פסליה החדשים, הנבדלים מכל סגנונה הקודם, הם טומנים בחובם את מאגר ניסיונה, הם אספקלריה של לבטיה וחיפושיה הממושכים. היא השכילה ליישם בהם את כל מאווייה האצורים בה בשנות הפעילות האמנותית העשירה. התערוכה מדברת אל לבבו ושכלו של הצופה, במוצגים הטובים שבה, בשפה זכה ללא כל רבב של קידה כלפי החן או היופי המיותרים. כוחם בפשטותם.
חיפה, נובמבר 1980
ג. תדמור”

חיבור מתוך קטלוג התערוכה “עמק לקוואנה”