חוה מחותן.

פסליה של חוה מחותן (ב”מקרא־ סטודיו” בתל־אביב) מעוררים רושם שמצויה כאן אישה שהקדישה הרבה מזמנה לציור. הדבר הראשון שכובש את שימת הלב – אלה פני השטח. מרבית היצירות עשויות עץ: אמנם, קשה לומר בביטחה שמשתמשים כאן בחומר מסוים, כדי להרגיש את הרקמה הבולטת של העץ. מכל מקום, ברור שהמירוק והשימון אינו בא להמעיט את רושם הרקמה. כמובן, דבר זה אינו שלילי כשלעצמו, כי רקמות וחיספוסים משמשים לעתים להבהרת רעיונותיו של הפסל. אולם יחסה של חוה מחותן אל החומר הוא דו-ערכי באופן מוזר: מצד אחד אין הוא מניע אותה לבטל או להמעיט את הרקמה הזאת, אבל מצד שני אין הוא נותן לה להשתמש בה באופן אורגאני בפיסולה. נדמה, כאילו היא אומרת: “הבה ונתעלם ממנה ואולי תסתלק”. כמובן, רקמת החומר אינה מסתלקת, אלא נשארת במקום ומפחיתה את רושמו של הפיסול. וזה חבל, משום שיצירה כגון “אם וילדה“, למשל, היא – מחוץ לנימה צורמת זו – עדינה, חיננית והרמונית. היצירות המעטות שנעשו שלא בעץ מצביעות אף הן על רגש לגבי צורות בלתי מסורבלות ואורגאניות.
קושי אחרי בפיסולה של חוה מחותן הוא, שנראה, כאילו היא איננה בטוחה לעתים, אם היא מעוניינת לבטא רעיונות רגשיים – אפשר כמעט לומר ספרותיים – או להתעמק ביחסים הצורניים. ב”אדיפוס שנתעוור“, שם היא הדגישה הדגשה רבה את הרגש, בהופכה את היצירה בפשטות למשולש שגולף בעדינות רבה – היא מעלה רושם עז של ייסורים וצער. אולם ביצירות כגון “הזמר” ו”המאזינה”, שם הפרצופים הם מעין קאריקטורות משעשעות ואילו הגופים עשויים כעין הפשטות סימבוליסטיות – הרושם הכולל הוא מביך בהחלט.
בדרך כלל נראה, שבתערוכה הזאת הוצגו התחלות מוטעות רבות והישגים מזהירים אחרים – כגון “אדיפוס שנתעוור” ו”אם וילדה“, למרות פני השטח המפריעים. דומני, כי אפשר לשער בביטחה, שלאחר שחוה מחותן תחליט לאן פניה מועדות, או לכל הפחות תתרגל ללכת בכיוונים שונים בזמנים שונים, ותמצא את חומר-העבודה שממנו תפיק סיפוק מלא – תוכל להציג לפנינו דברים מעניינים ביותר.