בשנות השמונים השתנתה האמנות של חוה כמעט מקצה לקצה: באמנות הפוליטית של התקופה אין לזהות את הפסלת המופשטת, המסורה לחומר באופן מיסטי-למחצה לפי המסורת המודרניסטית, אלא כהד קלוש. יצירתה נעשית פשוטה וכמעט אילוסטראטיבית: ב1984, במסגרת סימפוזיון פיסול סביבתי בהר סדום, חפרה שורה של בורות דמויי קברים; ב1987 הציבה בולי עץ חתוכים על מיטות בית חולים צבאיות; וב1989 עטפה חתיכות עץ בתכריכים. בעיתון נכתב, בצדק, ש”התוצאה הפיסולית-חומרית שידרה מסרים ברורים”. הד”ר חיים פינקלשטיין, שכתב אודותיה אז, קבע שיצירתה הפוליטית עומדת על התפר ”שבין הטראגי לסנטימנטאלי”.
בשנת 1984 הציגה ראשיתו של מהלך זה בגלריה האוניברסיטאית בחיפה, ובשנת 1989 הציגה מעבודותיה הפוליטיות במוזיאון הרצליה. זו הייתה תערוכתה המוזיאלית האחרונה.
