בראשית שנות השישים עברה מחותן מן הצלמים אל הגדמים: גדמי עץ גדולים, מעובדים בגסות, שאמורים לרמז על קטעי איברים – ראש, רגליים, גב – נוסח מוּר. אלה היוו מעין טרנזיציה בין הדמויות של שנות החמישים – הכמעט מופשטות ממילא – לבין ההפשטות העתידות לבוא; ובתוך כך ביססה חוה את שליטתה בעץ.
גושי העץ האלה ייצגו את ישראל בביאנלה בסאו-פאולו, 1965, וחזרו עם פרס. הקורטורית מירה פרידמן כתבה אז בשבח ”התחושה האורגאנית, הכמעט חושנית של הגוף האנושי ודופק החיים שלו, חמוקי גוו ועורו” העולה מבולי העץ, ”כמעט עד לידי רכות של לטיפה המושכת את הצופה לנגיעה ומשוש”. בלשונות אירוטיים נרמזים נוסח זה עוד נפגש בשנות השבעים.
