בחלקן השני של שנות השבעים פיסלה חוה סדרה בשם ”נופים” – פסלי גבעות, מסלעות ועמקים מופשטים, עשויים בעץ ובאבן מוחלקים: מקצתם מקומרים ודמויי זחלים, ומרביתם משוסעים ומחורצים. כמו סדרת ה”אותות”, גם ב”נופים” יש משום צחוק. הצייר גיל גולדפיין, שכתב חיבור ארוך ונאה על יצירתה בשנת 1978, קבע כי בפסלי הנוף ”הדגש מושם על חשיבותו של החריץ העמוק, שמעורר אסוציאציות מיסטיות”, ה”חלל האפלולי המצל על נפחו הפנימי של הגוף”. בחשיבותו זו של החריץ נשוב ונפגוש בסדרת פסלים מראשית שנות השמונים. כמו בסדרת ה”אותות” גם כאן יש משום ניסיון להצביע על סודות כמוסים וכוחות עלומים.
סדרת ”נופים” היא האחרונה המולכת על ידי העץ והחומר מתוך בחינה פנימית: להבא תעבור האמנית מעין ”מפנה מושגי” ותזנח את עיקר כוחה.
לכבוד יציאת ספר אמן לחוה בשנת 1978 צולמו חלק מפסלי הנוף בנופי הנגב. בשנת 1977 הוצגו, ביחד עם פסלים מסדרת ה”אותות”, בגלריה גורדון, והתקבלו אצל המבקרים בצוננין.
