הפניה של חוה לאמנות פוליטית בשנות השמונים – שבמידה רבה יש בה משום שבר תמוה בכוון יצירתה הכללי – תווכה בתערוכה בשם ”לאקוואנה”, שהוצגה במוזיאון חיפה בשנת 1981.
ההשראה הגיאולוגית, הפניה אל הבקע והניסיון ללכוד כוחות עלומים נותני צורה הם המשך ישיר של סדרת ה”נופים” משנות השבעים: אולם בשונה מסדרות קודמות, היצירה הפלסטית באה לשרת כאן לראשונה סמליות סיפורית וקלה להבנה: האדם כורה פחמים והאדמה תחתיו נפערת.
זו תערוכה כמעט ללא עץ (שהיה סימן ההיכר של הפסלת מאז שנות ה50): יש בה סלעים מחורצים ומשוסעים, אבנים שנבקעות בצינורות גומי או מתכת, תצורות נטוראליות שנחתכות בגסות מכוונת, אבן שחורה ובמרכזה פס אדום. בקטלוג התערוכה מנסים צייר בשם גבריאל תדמור וגם מחותן עצמה, בגיחה נדירה אל הכתובים, לתת דעתם על ראשיתו של מפנה ביצירתה.
