הפורמליזם המיסטי של סדרת ה”מנחות” משנות השישים התגלגל באופן אורגאני לסדרת ה”אותות” של שנות השבעים: כאן הצטרפו אל גדמי העץ גם גושי שיש מוחלקים, מעוגלים, נפוחים, ומפעם לפעם גם קופסאות פלסטיק שקופות לפי צווי השעה התקופתיים. לעומת הגסות הרצונית של סדרת ה”מנחות” ושל גדמי העץ משנות השישים, הכל בסדרת ה”אותות” עובד, שויף וגומר. בצדק נכתב בעיתון שזו סדרה ”עם שיק מסוים, שמעוגן בגימור הקפדני ובחומרים היקרים והטובים”. החומרים היקרים האלה הופקדו בצורות מצחיקות (אולי במתכוון): הנה אשכים-נטיפיים מעץ בתוך קופסא, הנה ארבעה ציצים מאבן, והנה משולש בתוך חצי כדור. חלק גדול מהפסלים כמו-מרחף על מקלוני מתכת דקים או על פלסטיק שקוף.
הסדרה ”אותות” הוצגה ב1977 בגלריה גורדון בתל אביב ביחד עם סדרת ”נופים”. המבקרים, הגם שידעו להעריך את בהירות הצורה וטיב הגימור, קיבלו את התערוכה בצוננין. באחד העיתונים נכתב ש”שכר ההפרזה של ההתפלשות בבוץ ההורמונאלי יוצא בהפסדה מחמת נלעגות קלה”. נראה שהערתו של מבקר בשם פסל פרידברג מ1955 ביחס לתערוכתה הראשונה – ש”כאילו איננה בטוחה אם היא מעוניינת לבטא רעיונות רגשיים או להתעמק ביחסים הצורניים” – נוכחת במרומז גם בתגובות המעטות לסדרת ה”אותות”, למעלה משני עשורים אחר כך, ושלא ביודעין.
