חוה מחותן.

“בשנת 1965 זכתה בפרס שני לפיסול בביאנלה השמינית בסאו-פאולו, ברזיל; ב-1962 הוזמנה עם עוד עשרה פסלים מרחבי העולם לסימפוזיון לפיסול במקום שנערך ביגוסלביה; פסליה הוצגו במוזיאון הפריסאי הנודע לאמנות חדישה “אר מודרן” ועתה מוצגות עבודותיה בניו יורק – ואילו היא בחיוך שנימת המרירות שבו דקה דקה אולם לא נעלמת: “אני ידועה בחוץ לארץ יותר מאשר בארץ”. כי הפסלת חוה מחותן גרה, פועלת ויוצרת מזה שש-עשרה שנה בבאר-שבע, המרוחקת מתל אביב מאה ושבעה קילומטר של גיאוגרפיה ואילו מבחינה תרבותית (לפחות לגבי חוה מחותן) גדול הרבה יותר – מרחק הבדידות: “אני פשוט מרוחקת, בקושי נפגשת עם אמנים, האשנב היחיד לעולם הרחב הן תערוכות היחיד שנהגתי להציג לפני שנים במסגרת אגודת הציירים והפסלים”.
כיצד משפיע “הבידוד האינטלקטואלי” על יצירתה? מסבירה חוה: “הסביבה היא שיצרה אותי. כל חיי המבוגרים הייתי מרוחקת ממרכז עירוני. לא נצרכתי להיות מוקפת במישהו, מאחר שרציתי קודם כל למצוא את עצמי; ולכן כלל לא בטוח, שהייתי יכולה להשתייך לקבוצה של אמנים, לזרמים או אסכולות כמו שנוצרות במרכז תרבותי”. “לאחרונה החל אנין הקומניקציה להיות דחוף יותר לגבי”.

הפיסול בחר בי
ילידת פילדלפיה (1925) החלה חוה מחותן ללמוד ציור בגיל שמונה, בבית ספר של “שבת אחר הצהריים” – שהוא כעין בית ספר ערב למבוגרים, המבקשים לטעום טעמה של אמנות על קצה המזלג. בעברית מסוגננת שכל מלה בה נבחרת בקפדנות, במבטא אנגלו-סכסי בולט, מספרת חוה: “כשהייתי ילדה, היו הורי גאים מאוד על שאני מציירת ומפסלת. זה היה נושא לשיחה, אולם מאוחר יותר, כאשר נעשה הדבר רציני, זה לא מצא חן בעיניהם – מאחר שציור ופיסול לא נראה להם מקצוע הנותן אושר בחיים”. כך חשבו הוריה של חוה מחותן ואילו היא, לאחר שאמנם הפך הפיסול למלאכתה ולמרכז חייה: “אף פעם לא פקפקתי שאהיה אמנית”. ועוד היא מוסיפה פה: “לרגע לא חשבתי שלא אהיה אמנית”. והיא חותמת את דבריה: “מאז שאני זוכרת את עצמי אני מציירת ומפסלת”.
כיצד זה בחרה דווקא בפיסול לאחר שלמדה בתחילה ציור? מתקנת חוה את שאלתי: “אני לא בחרתי בפיסול, הוא בחר בי, והייתי שמחה מאוד אילו הייתה הבחירה נופלת על אחד מאחי, בשבילו זה עשוי להיות קל יותר, מאחר שהפיסול נוגד את הפיזיולוגיה הנשית”. גוף מוצק, שער קצוץ בתסרוקת שהיא מכנה “בלבול מאורגן”, חזות צעירה מכפי גילה, (אולי בגלל הגוון הספורטיבי של סגנונה) – בעד משקפיה מסתכלת בך חוה בעיניים נוקבות. והידיים – ידיים חזקות, אולם כלל לא גבריות.
פסליה עשויים עץ אלון, מהגוני, או תות, ניתנים בקושי להעברה ממקום למקום; צורותיהם אינן עגולות נשיות וברובם נשמר עיבוד הפסל בעזרת המפסלת; פסליה האחרונים עשויים כמה מרכיבים המונחים אחד על השני או אחד ליד השני ויוצרים מתח בניגודיהם או בפשטותם האבסטרקטית; “הפיסול נוגד את הפיזיולוגיה הנשית”, היא אומרת, ופסליה, כמו מאשרים בדומיה את משפטה.
הבחירה האמנותית נכפתה על חוה מחותן, אולם היא היתה עדה כיצד קרה הדבר, והיא נזכרת: “כשהייתי בת שלוש-עשרה הצטרפתי לחוג לאמנים שהיו מפסלים בערבים מודל כלשהו. ערב אחד אחד היה המודל ראש ילד כושי. פסלתי את הראש בהתלהבות והתמכרות כזו, שלא הרגשתי שכל חברי החוג עזבו את החדר והילד המסכן נרדם מזמן”. “כשהייתי בת שמונה, תשע, אולי עשר, חזרתי יום אחד מבית הספר עם חברה, בדרך ליקטתי שבר זכוכית, שצורתו גרמה לי להתרגשות רבה. ניסיתי להעביר את החוויה האסתטית לידידתי שהלכה עמי, ולמרות מאמצי, ראיתי שהיא נשארה אדישה. לראשונה הבנתי שיש הבדל ביננו. הדבר העציב אותי מאוד, מאחר שידידתי היתה ילדה רגילה ונורמלית, ואני ראיתי את הפגם בעצמי. ימים רבים הייתי עצובה על כך כי לא יכולתי להסביר לה את יפי אותה הזכוכית.

הנושא – האדם
במשפחת פישמן-מחותן אין צורך בהסברים אסתטיים. בעלה של חוה ושלושת ילידה חיים במחיצת הפסלים. הם, וכל הנכנס לביתה ולגן הפסלים הצמוד לו – מציבים רגל בעולמה של הפסלת, נושמים את אווירתו האסתטית, וחיים את נושאו; אדם. “כל אמן צריך לדעת את האדם: איך לצייר אותו וכיצד לפסלו. הכל בנוי על האדם – העבודה שלי בנויה על האדם, ועל הקשר שלי לאדם”.
עולמה של חוה מחותן מאוכלס צורות שונות, שביסודן דמויות אדם – פורטרטים ומצבי תנוחה שונים. פעמים הם מעוותים, פעמים מופשטים אולם שומרים תמיד על יסוד החיים. “הפסלים שלי בסאו-פאולו” (שבעה מהם הציגה) “עשו את הרושם, שעשו מאחר שהם שונים ממה שעושים היום; היום עוסקים הכל במוות, ברקבון בדכאון, ואילו הנושא המעסיק אותי הם החיים. “אני בהחלט מבינה את התגובה היהודית נגד הפיסול” ממשיכה חוה, “הפיסול מדרבן את האמן להתחרות בקדוש ברוך הוא, הרצון הגלוי שלי להפיח רוח בדומם, ליצור דבר שלא היה, הוא דוגמה לכך”. אצל אשה, הרצון ליצירה לברוא אדם בא בדרך כלל על סיפוקו עם הלידה, אני מקשה. והיא עונה “אמנם עם הלידה של דני, בני הבכור המשרת כיום בצבא, עסקתי הרבה בנושא ‘אישה הרה’, ‘אם וילד’. היום הנושא רחוק ממנה והקשר היחיד שנשאר לה לנושא הלידה הוא המושג הפרטי בו היא משתמשת: “אני הרה מאוד”, ופרושו: נושא מסוים הממלא את כל אישותה והיא דחוקה לבטאו בעבודתה.

לתת חיים
כשחוה מחותן מדברת על “מתן חיים”, ברור שהכוונה לתת חיים לפסל. “המבחן הגדול היה כאשר השתחררתי מהצורות הריאליסטיות ורציתי לבחון את עצמי עם אני יכולה לתת חיים לצורות שאינן ריאליסטיות”. שורה ארוכה של פורטרטים היתה אתגר שהעמידה לעצמה לעמידה במבחן זה.
חוה מחותן אינה נוהגת לעקוף את הבעיות, והיא חוזרת לשיחתנו על האישה. “אני לא חושבת שאני אישה רגילה. פסלת צריכה להיות חזקה באופיה לעומת כל אישה במקצוע אחר”. לפני בואה לבאר שבע היו חוה ובעלה חברי קיבוץ חצור שבנגב. “עד לידת הילד הראשון עבדתי שמונה שעות ביום ולאחר שעות העבודה, פסלתי שמונה שעות והדבר לא נראה לי כלל יוצא דופן. אולם לאחר הלידה, הדבר הלך וקשה. מאחר שהקיבוץ מאורגן במסגרות מאוד מגודרות: ישנה שעה להשכיב את הילד, פעמים צריך לשמור בלילה (כך היה באותם ימים) לא יכולתי להמשיך ולפסל כפי שהרגשתי בדחף. ואז דרשתי מהקיבוץ שיעניק לי זמן ליצירה. קיבוץ חצור של אותם הימים היה משופע באמנים: מוזיקאים, במאים, סופרים ולא היה יכול לשאת אמן, ואילו אני לא יכולתי שלא לפסל. לאחר מלחמת העצמאות נעשה לי הדבר דחוף והתחלתי לפקפק אם זו אני בכלל. אז יעצו לי חברי הקיבוץ עצמם לעזוב, ואמנם בשנת 1950 עברנו בעלי ואני לבאר שבע.
“אני מאוד שמחה במה שישי לי”, היא מסכמת בהירהור, “אולם אני מוכרחה להדגיש שארגנתי את חיי כפי רצוני; הרבה בעיות מטרידות נשים רגילות סלקתי מעל דרכי. לדוגמא: את חיי החברה הרגילים. אני מוותרת על קניית בגד לעצמי בסביל ספר. בקיצור ניקיתי את החיים מכל המיותר בעיני”.

השכנה התמהונית
למציץ מהחוץ, לכאורה זו משפחה רגילה: בת מתבגרת ובעיותיה, בן בגיל השחצנות, ארוחות מוגשות בעיתן ובית ערבי גבה תקרה וחדרים גדולים, המחוברים האחד למשנהו – בסדר ובארגון. בחצר הסמוכה לדירה, חדר עמוס בעבודותיה. פעם הייתה חוה עובדת בחדר זה, לאחר שגדלו הילדים רכשה לעצמה סטודיו בשיכון “שנונית” המרוחק מביתה, לשם היא מגיעה מדי יום בהליכה. הילדים בסביבה החדשה אינם מכירים את האישה, אינם יודעים מה טיב עיסוקה והיא נראית תמהונית בעיניהם.
ילדיה של חוה למדו לחיות במחיצתה של אם יוצרת, והם מעסיקים את עצמם מבלי להפריע לסביבתה. את צורת עבודתה מתארת חוה בפשטות: “יום יום אני הולכת לסטודיו, עובדת עד חמש בערב וחוזרת הביתה. בעבר היו לי רגשי אשמה כאשר לא הייתי עובדת. מאוחר יותר ראיתי שאין לזה ערך אם אני עובדת סתם ולכן אני באה לסטודיו קוראת או נחה בחדר הסמוך. הבעיה שמעסיקה אותי בשנים האחרונות היא בעיית ההקרבה. ההקרבה זאת תגובה שלי לחיים המודרניים בהם כמעט לא קיים המעשה האלטרואיטסי”. נושא החל להעסיק את היוצרת לאחר הגיעה לבגרות וביטחון. כדבריה, בנוגע לבעיית התנועה שהעסיקה אותה שנים. “ללא תנועה הפסל הוא סתם עץ על עץ, פשוט נגריה ולא יותר. אני ניסיתי ליצור מתח תנועה פנימית, להבדיל מתנועה חיצונית ריאליסטית אותה מעניקים כיום פסלים בעזרת המיכון והקינאטיקה”.
אנו חוזרים למוצא שיחתנו: הפרסומת. חוה מחותן מוקפת פסלים. האם הם נמכרים? למי הם נמכרים? כמה מעבודותיה נמכרו? “איני יודעת כמה מעבודותי מכרתי במשך השנים, עשרות – יותר מעשר ופחות ממאה. בוודאי שהייתי רוצה למכור הפסלים ולא רק מהבחינה הכספית. לפעמים פשוט קשה להיות במחיצתן של העבודות – וזה גורם למתח”. פסליה האחרונים גדולי מידות ומתעוררת בעית העמדתם.
“אני קצת מקנאה בהנרי מור שבפניו לא עומדת שום בעיה של חומר, זמן, או אפשרות ביצוע, ובעיקר מקום העמדה.”
ולבניין הכנסת, האם הוזמן פסל משלך? אני שואלת. “אמנם הוזמן, אולם המזמינים רצו נגרות מודרנית, ואילו אני הבינותי שאני צריכה ליצור פסל – וכך לא הלם הפסל את דרישות מזמיניו. לחוה מחותן אין בחירה כדבריה, היא בוודאי תמשיך ליצור. החצר מוקפת החומה ומבלבבת בפרחיה, תתקשט בפסלים נוספים. הסטודיו המרוחק מביתה יתעשר אף הוא בעבודותיה, לתצוגת יחיד בתל אביב יגיעו הפסלים אם תפתר בעיית העברתם מבאר שבע, בעיה שלא הייתה קיימת כאשר שבע עשרה מפסליה הוטסו על חשבון הוועדה המארגנת לביאנלה בברזיל, כשהפסלת לא איחרה לבוא אחריהם.”